אייל לוי | 11/4/2014 מאתר nrg
"שיר שלושת הגשרים": נזכרים בנופלים ובמילים
ארבעים שנה אחרי מלחמת יום כיפור הצליח המשורר לגלות מי הם הלוחמים שבנו את הגשרים סמוך לתעלה בשירו ונפלו בהגנה עליהם
שלושה גשרים שכבר אינם ושיר ישן ושכוח התעוררו ביום שישי שעבר לחיים, כשהצליחו להפגיש אחרי יותר מארבעים שנה משפחות שלא היו נפגשות אחרת, בפלא נדיר ומקרי. תחילת הסיפור במלחמת יום הכיפורים, על גדות תעלת סואץ, בימים שצה"ל ומדינת ישראל התנדנדו בין ניצחון לתבוסה, באי ודאות איומה. סופו של הסיפור ביום שישי שעבר בקריית טבעון, על מדשאת ביתו הנאה של נחום נתנאל, אחיו של רס"ן יהודה חודדה ז"ל, שנפל על הגנת הגשר שבנה בין גדות התעלה.
משפחת דיליאן צילום: יוסי אלוני
אוקטובר 1973. סא"ל דוד בן־אשר, אז מפקד בה"ד 8 וראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל, הוזנק מביתו והוטס במהירות לרפידים שבסיני. בעתות מלחמה היה לו תפקיד חירום: ראש האבטחה של המתקנים הצבאיים בחצי האי. זה היה תפקיד מנהלתי בלבד, אך גם בלי שנלחם לא נעלמו מעיניו מראות המלחמה האיומים. יותר מכול השאירה עליו רושם אדיר צליחת תעלת סואץ, במבצע 'אבירי לב'.
הוא היה על גדות התעלה כשהונח גשר הדוברות, וכשנפרשו בעקבותיו שני גשרי הגלילים. הוא צפה באוגדה של אריק שרון ממהרת לחצות את המים בדרכה לחולל מהפך בתמונת הקרב. לאחר מכן אמר שרון שזה היה הציר שעליו סבב גלגל המלחמה בפיקוד הדרום, וכך הפך צה”ל את אפשרות הכישלון להצלחה הרואית.
בן־אשר עבר במקום פעם אחר פעם. הוא ראה את הארטילריה המצרית מנסה לחסל את האיום שהציב הגשר וראה את כוחות צה"ל מלקקים פצעים וממשיכים בכל זאת להתקדם, אבל דבר אחד תפס את עינו יותר מכול: על רקע הדי הקרב היה מי שדאג להציב על כל אחד מהגשרים שלט פח גדול ויפה, ועליו שם. הגשר הראשון נקרא "יהודה", השני "ג'וני" והשלישי "ברוך".
כששאל בן־אשר מי השלושה שעל שמותיהם נקראו הגשרים, אמרו לו שאלה היו שלושה קצינים שנהרגו במהלך הקמת הגשרים, ופקודיהם החליטו שבכך יעניקו להם כבוד אחרון. בן־אשר, בין היתר כותב שירים – חצי תחביב, חצי מקצוע - לא התאפק, וכתב את 'שיר שלושת הגשרים'.
גשר ג'וני צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
במוזאון הרכבת
השיר המיליטנטי הלם היטב את רוח התקופה. בן־אשר הראה את השיר לחברו, המלחין חיים איטקיס, וזה חיבר את הלחן למילים. צוות הווי הנדסה קרבית הקליט את השיר ב־1975, באולפני גלי צה"ל.
מדובר בלהקה צבאית שפעלה זמן קצר בלבד: היא הוקמה ב־1969 ופורקה בשנה שבה יצא שירו של בן־אשר, אבל הצליחה בכל זאת להצמיח כמה אייקונים גדולים, כמו יהודית רביץ, קורין אלאל ויואל לרנר.
השיר הושמע כמה פעמים ברדיו ומדי פעם נוגן בטקסי זיכרון, אבל כדרכם של לא מעט שירים הוכנס לאחד הארונות המאובקים ונשכח. גם בן־אשר, תושב הוד השרון בן 75, כבר כמעט שכח משירו הישן. הוא כתב מאז מאות שירים ועבר הרבה בחייו: מלחמת יום כיפור הייתה מבחינתו זיכרון כואב, אבל עתיק.
ואז, בערך לפני שנה, במפגש חברתי, פגש את ידידתו הטובה יעל מנצור מכפר סבא, שביקשה לספר מקרה מוזר שהיה לה. יום אחד, במהלך טיול, נכנסה למוזאון רכבת העמק השוכן ב"איזה מקום ליד קריית טבעון". קרונות ישנים, מסילת הרכבת הטורקית - מקום מעניין. כשנכנסה מנצור לאחד הקרונות, הבחינה בפינת הנצחה לזכרו של יהודה - ומתחתיה שיר שלושת הגשרים. כשהסתכלה על שם המחבר הופתעה לראות ששמו דוד בן־אשר. היא שאלה אותו אם יש לו קשר למחבר ההוא. "זה אני", הוא אמר.
בתחילה נשמע המידע כקוריוז משעשע בלבד, אבל בן־אשר החליט שהוא נכנס לעובי הסיפור. אולי ישמש לו הדבר כתחקיר למקומון שהוא כותב בו, באזור השרון. אחרי הכול, נראה לו מוזר שכתב שיר על שלושה אנשים שעל שמם נקראו שלושה גשרים, כשאין לו מושג מי היו ומה עשו.
בן־אשר ניגש למשימה. הוא פתח בחיפוש קצין ששמו יהודה, שהיה קשור למבצע הצליחה. השם שעלה במהלך החיפוש היה יהודה חודדה, אבל לא היו כל פרטים על משפחתו או מקום מגוריו. בן־אשר חזר לידידתו יעל מנצור, וביקש שתנסה להיזכר היכן ממוקם המוזיאון. אחרי שפשפשה בזיכרונה אמרה שמדובר באלרואי.
היישוב אלרואי הוקם ב־1935 בידי "ארגון הכורדים מסג’רה למושב עובדים". בתחילת ימיו היו תושביו צריכים להגן עליו מפני הפורעים הערבים. רבים מבני המקום עבדו במפעל נשר הסמוך, והיום הוא שכונה המסופחת לקריית טבעון. בן־אשר התקשר לאחראים על ההנצחה במחלקת התרבות בעיריית קריית טבעון, אך שם לא ידעו כיצד לקשר בינו ובין משפחת חודדה. רק כששוחח עם תושב השכונה, הצליח ליצור קשר עם נחום נתנאל, אחיו של יהודה.
במשך שנים ניסה נתנאל להנציח את שמו של אחיו, שהיה בן פחות מ־26 כשנהרג על הגשר. השניים, בנים למשפחה ברוכת ילדים, היו קשורים מאוד זה לזה. "כשדוד התקשר חזרנו ארבעים שנה לאחור, ליום שקיבלנו את ההודעה שאחי נפל על הגשר שבנה", נחום מספר. "עכשיו אני מדבר איתך ויש לי צמרמורת בכל הגוף".
יהודה שיחק כדורגל עם נחום בבית”ר טבעון ועבר סטאז’ בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, אבל הצבא קרץ לו יותר מכול. ב־1965 התגייס ובמלחמת יום כיפור שימש כקצין הנדסה באוגדה של אריק שרון. תחת ההפגזות המצריות הכבדות הוא הקים את גשר הדוברות, הראשון משלושת הגשרים. אחד מחבריו תיאר אותו אז: "יהודה היה מגודל זקן, מלוכלך בחול ובבוץ, וכך נע בחוסר מנוחה הלוך ושוב על הגשר. הוא נראה כאב המשגיח על בן טיפוחיו – הגשר".
"זו הייתה תקופה קשה מנשוא", סיפר קצין ההנדסה הראשי לשעבר תא"ל במיל’ ישי דותן, שזכה בעיטור המופת על חלקו בצליחת תעלת סואץ. "המצרים ידעו שאם יצליח מבצע הצליחה, הם יפסידו במלחמה. הם עשו כל מאמץ שבניית הגשר תיכשל. כל פעולה שעשינו לוותה בירי ארטילרי, קטיושות, תקיפות של חיל האוויר המצרי. היום שומעים על מסוקים בסוריה שמפילים חביות נפץ - ואנחנו ראינו כאלה בעינינו, ליד התעלה, בניסיונות לפגוע בגשרים.
"מדובר בחבורה מופלאה של אנשים שעשתה הכל כדי לשמור את עורק החיים הזה פתוח. היה ברור שאם הגשרים ייהרסו, וינותק הקשר לכוחות בצד השני, לא נוכל להחזיק מעמד. אם מסתכלים על הפעולות מהצד, הן נראות לא נורמליות. בסופו של דבר, אם יורים עליך האינסטינקט הוא להסתתר. אבל היו שם האנשים הנכונים, בזמן הנכון. כשירו הם נשארו על הגשרים, המשיכו לפנות נפגעים ופעלו שהמלחמה תסתיים בניצחון".
אריק שרון על הגשר צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
יהודה חודדה נהרג ב־22 באוקטובר, עשר דקות לפני כניסת הפסקת האש עם המצרים. האויב ידע שהגשרים הם הסיכון הגדול, ורגע לפני סיום הלחימה הם הכו אותם בארטילריה כבדה. חודדה לא שרד את ההפגזה. בעיטור העוז שניתן לו לאחר מותו נכתב: “למרות היותו פצוע, פעל והפעיל את כוחות הגדוד ביעילות תחת הפגזות כבדות, כשהוא נמצא בכל מקום, מחלץ נפגעים ומארגן את העבודה, כשהוא הרוח החיה בבניית הגשרים. במעשיו אלה גילה אומץ לב, תושייה וכושר מנהיגות בתנאים קשים במיוחד".
"הוא היה רודף דעת, נעים הליכות, חכם, אמיץ, נועז", סיפר גיסו של יהודה, ניצב בדימוס יוסי לוי, שהיה בזמנו ראש אגף חקירות במשטרת ישראל. "אם היה חי בינינו היום הוא היה מדען או מנהל חברה, או פוליטיקאי, מנהיג. אלה התכונות שבגללן הלכנו אחריו".
נחום נתנאל פעל במשך שנים להנצחת אחיו. לשביל הטיולים העובר ליד היישוב קראו "דרך יהודה", וב־2008 החליט נתנאל להקים אנדרטה לזכר יהודה ליד הכניסה לאלרואי. "בא אליי פקח של רשות הנפט, אבל שיחקתי אותה טמבל", הוא מחייך. "שאל אותי מה אני עושה פה, ועניתי ‘מקים אנדרטה’. אמר, ‘אתה יודע שזה השטח שלנו?’ סיפרתי לו את הסיפור והוא הבטיח שינסה לעזור. כתבנו מכתבים לרשות הנפט. כתבו לי בחזרה שיש אישור לאנדרטה, אבל בתנאי אחד: אם יצטרכו להחליף תשתית, נפנה את השטח. הסכמתי. מאז שנולדתי, בשנת 1944, שום דבר לא זז. הצינור הזה שם מתקופת המנדט הבריטי".
הטלפון מדוד בן־אשר נפל על נתנאל בהפתעה, אבל הוא מיד הזמין את מחבר השיר למפגש עם המשפחה. ישבו שעות, החליפו סיפורים, והבטיחו לשמור על קשר. בדרך ליציאה שאל בן־אשר את בני המשפחה אם הם מכירים את משפחות שני נופלי הגשרים האחרים. לא, הייתה התשובה. אין להם מושג מי הם.
האיות הנכון
בן־אשר חזר הביתה והתחיל שוב לחפש. בחיפושיו אחר ברוך מ"גשר ברוך" התברר לו שמדובר בסא”ל ברוך דליאון, שהיה מופקד על העברת אמצעי הצליחה והקמת הגשרים. ברוך היה אז ממש בעיצומן של ההכנות לקראת טקס בר המצווה של בנו יעקב, ועמד לחגוג את יום הולדתו ה־38. הוא נפצע קשה, נותח בצווארו, חזר להכרה לזמן קצר, ביקש שיודיעו למשפחה על מצבו, ואז מת מפצעיו.
בן־אשר לא מצא כל זכר למשפחת דליאון, עד שבמהלך שיטוטיו שוחח עם חיים איטקיס, שהלחין את שיר שלושת הגשרים. במהלך השנים איבד איטקיס את שני בניו – ברק, שהיה קצין בחיל הים, ועמיחי, שהיה טייס קרב. בן־אשר ואיטקיס נשארו בקשר כל השנים, וכשסיפר בן־אשר על חיפושיו נזכר איטקיס שבמקום מגוריו, שדה ורבורג, חיה קרובת משפחה של ברוך דליאון, שעל שמו נקרא הגשר – אלא שבירור קצר העלה ששם המשפחה הוא "דיליאון" ולא "דליאון", כפי שבן־אשר חיפש כל הזמן.
"צלצלתי אל רחל, אלמנתו של ברוך, ברגשות מעורבים", הודה בן־אשר. "לא ידעתי איך תקבל את העלאת שמו מן העבר. מי אני בעצם? רק כתבתי שיר. אבל התברר שהאנשים האלה זוכרים וחיים את המתים שלהם".
רחל דיליאון חיה היום ברמת פולג בנתניה. "היום, כשאני מסתכלת על השנים שעברו, זה לא פשוט", היא מחייכת. "הייתי תמימה כשזה קרה. לא ידעתי מה זה בנק, מה זו עירייה. ברוך היה בא איתי אפילו לרופא. לא הבנתי איך אנשים ממשיכים לחיות כאילו כלום".
בן־אשר נפגש עם רחל ובנה. ישב, שמע סיפורים, ראה אלבומים ושאל אותה אם היא מכירה את משפחתו של אהרון (ג’וני) טנא, הקצין שעל שמו נקרא הגשר השלישי. רחל סיפרה שכן. היא ותמי, אלמנתו של ג’וני, אפילו היו בקשר במשך תקופה מסוימת, אבל זה היה לפני הרבה שנים והקשר נותק. היא יודעת שהמשפחה מתגוררת באזור באר־שבע.
בבית החליט בן־אשר להמר. הטנא הראשון שעלה בגורל ספר הטלפונים לא היה קשור למלחמת יום כיפור, אך הטלפון השני הוביל אותו למשרדו של עו”ד דותן טנא. המזכירה אמרה שהעו”ד עסוק כרגע, אבל בן־אשר המשיך ואמר שזה חשוב, ושאל אם טנא הוא במקרה קרוב של ג’וני מהמלחמה ההיא. כן, התברר: דותן היה בן ארבע כשאביו נהרג.
"גדלתי בצלה של אגדה", דותן מספר. "כל מורשת הקרב של ששת הימים ויום כיפור. כילד זו הייתה גאווה גדולה, אולי אפילו ‘שוויץ’. יש אירועים שאבי לקח אותי אליהם ואני עדיין זוכר אותם: הטסת דאונים, או מפגש בבסיס עם אריק שרון. יש הבזקים. בגיל מבוגר יותר זה התחלף בכעסים על המדינה שלקחה את אבא. עם השנים חזרתי להשלמה".
הטלפון מדוד בן־אשר תפס אותו בהפתעה. "זה היה קצת מוזר, אבל מיד הרמנו את הכפפה. אבא היה סמל בחיל ההנדסה והפצע של מותו נשאר תמיד, בעיקר כשיש לך משפחה וילדים. הנה, אני הולך לכדורגל עם הילדים שלי, ואיפה זה היה כשהייתי בגילם?"
טנא נחשב לאגדה בחיל. במלחמת ששת הימים פיקד על פעולה מפוארת וזכה לעיטור המופת, ובתקופה שלפני מלחמת יום כיפור הכשיר את הכוחות לצליחה. הוא פיקד על הקמת הגשר הראשון, ונהרג ב־18 באוקטובר.
גשר ברוך צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
"יום־יום הגעתי לבסיס, שהיה במרכז באר־שבע", מספרת תמי, אלמנתו של ג’וני. "במשרד הייתה תלויה מפה ארוכה שכיסתה את כל הקיר, ובכל יום אחד הקצינים תיאר היכן הכוחות, מה המהלך ואיפה בדיוק ג’וני ממוקם. באותו יום כשהגעתי התשובה הייתה ‘איבדנו קשר’. 'איך זה יכול להיות?’ שאלתי, והוא ענה ‘קורה, כשנלחמים’. אבל הוא ידע שג’וני קרוב לוודאי נהרג".
בן־אשר נסע לבאר־שבע כדי להיפגש עם דותן ואמו תמי. הסיפורים הרשימו אותו, והוא העלה את הרעיון לערוך מפגש בין שלוש המשפחות, אלה שמחבר ביניהן שיר וגשר. "מיד נתתי לו את ברכת הדרך", נזכר נחום נתנאל, אחיו של יהודה. "אמרתי, יש לי חצר גדולה, ותגיד לשאר שלא יביאו כלום. האירוח עליי". המפגש נקבע ליום שישי שעבר, ליד האנדרטה לזכרו של יהודה חודדה, בכניסה לשכונת אלרואי.
פגשתי את בן־אשר כמה ימים לפני כן בביתו שבהוד־השרון. הוא היה נרגש, עדיין טרוד בענייני הטקס וסדר הדוברים. "אני חושב שהמשפחות רצו להיפגש זו עם זו", אמר לי. "משפחות בעלות גורל משותף. עירוב של זיכרון קשה עם האדרת שמם של היקירים. מבחינתי, בכל מקרה, זו סגירת מעגל. כתבתי על האנשים, למדתי ממשפחותיהם, ועכשיו, ארבעים שנה אחרי, אני פוגש אותם. אירוע שאין לו אח ורע".
האלמנות, האחים, הילדים והנכדים התאספו בחצר אצל נחום. סביב שולחנות ביקש בן־אשר לשמוע סיפורים על הנופלים. "כמה שאני פייטרית, מבחינה רגשית אני בתחתית, אולי אפילו מתחת", סיפרה רחל דיליאון. "היה לי קשה בשבוע האחרון. לכתוב, לשחזר. כתבתי הרבה ומחקתי. מה בכלל אגיד?"
לבסוף בחרה לקרוא שיר שכתבה אז לבתה איילת, תינוקת בת שנה ושמונה חודשים. מעולם לא סיפרה עליו לבתה, היום בת יותר מארבעים. "למה נתת לאבא לצאת ומתי קרה הדבר? אמא, איך? / ילדתי הקטנה, הנהדרת, הלוואי והייתי את הדלת נועלת", נכתב בשתיים מן השורות.
רחל כתבה אז הרבה שירים למגירה, כחלק מתהליך של שחרור עצב כבד שנצבר אצל האלמנה הצעירה. "זה היה משחרר אז", היא מודה. "אתה לא יכול בכל פעם כשאתה נפגש עם חברים לפרוק את העצב ואת הקושי של החיים".
אם יפרצו את המעוז
יחד עם ילדיה של רחל בא למפגש גם עדו חרותי, תושב מעלה־אפרים שבבקעה. לא היה לו קשר ישיר אל המשפחה, אבל איכשהו הגורל הפגיש ביניהם. בינתיים הוא לא מצליח להפריד.
עדו היה ילד בן עשר בסוף שנות ה־60. כמנהג תלמידי בתי הספר של אז הוא שלח חבילות לחזית, ואחת מהן נענתה במכתב תשובה ארוך ומפורט שכתב סא"ל דיליאון. קשר המכתבים הפך לקשר של מפגשים: עדו נהג ללכת לפעמים שעתיים דרך פרדסים ודרכי עפר מביתו שבקריית אונו ועד לבית משפחת דיליאון בפתח־תקווה.
"יום אחד הוא שלח את הנהג להביא אותי ליחידה, והייתי איתו כל היום", עדו נזכר. "בדרך הביתה הייתה לנו שיחה מיוחדת, כמו שני בוגרים. בעיניי הוא היה כמו יאנוש קורצ’ק, תמיד דיבר עם ילדים בגובה העיניים. הייתי בן 15 כשהוא נהרג, וקיבלתי את הידיעה כמו שמקבלים את מותו של אדם קרוב".
היום עדו הוא כבר סבא, מורה דרך במקצועו. הקשר בינו ובין משפחת דיליאון עדיין הדוק. רואים את זה בחיבוקים החזקים, בדמעות. מפגש כזה מגלה עוד שכבה מיוחדת בחיים.
את שלטי הפח שהוצבו על הגשרים וכינו אותם בשמות מחפש דוד בן־אשר עד היום. למפגש הביאה רחל דיליאון שלט הכוונה שהיה מופנה לגשר ברוך, שנקרא על שם בעלה. את השלט מסרו לה חיילים שהיו שם בזמן הקרבות.
לא רחוק ממנה ישבו בזמן המפגש תמי טנא ובנה דותן, שכמו אביו היה קצין בחיל הנדסה. תמי, מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד, הביאה איתה מכתב ששלח אליה ג’וני שמונה ימים לפני מותו. היא ביקשה מדותן לקרוא אותו בפני הנוכחים.
"שוב בתוך תקופה קצרה יוצא לנו להילחם על נפשנו. על נפשנו, מאחר שפתרון אחר אין, וברור לכולנו מה יהיה הפתרון הערבי הסופי, אם יפרצו את המעוז בסיני", קרא דותן בהתרגשות. "הימים האחרונים היו קשים. רגעי חרדה, פחד, עצב, דיכאון וכעס, אבל בכל רגע ורגע היה ברור לנו מה יהיו תוצאות הלחימה. ברור לכולנו שנסיגה מהקווים פירושה הפקרת המשפחות בעורף, הפקרת אורח חיינו, הפקרת חיי היקרים. ועל כן קל להסביר את מעשי הגבורה בכל מקום, בכל הרמות, בכל זמן, כי קשה המלחמה מכל אשר ידענו.
במהלך מפגש המשפחות צילום: יוסי אלוני
"תמי, אני יודע שלהישאר ולדאוג קשה לא פחות, או יותר מאשר להיות בקלחת, בעיקר שיש לך נציגות כה נכבדה בין הלוחמים. ולמי אין? אסור להיתפס למרה שחורה, לדאוג ולפחד מפני הבאות. מה שמחזיק אותי פה זו הידיעה שאם אני פה, את והילדים חיים בבטח, אף כי אין לי ספק שאתם מודאגים וחוששים. את יכולה לתאר לעצמך שגם אותי אוכלים הגעגועים".
דותן לא הצליח להסתיר את התרגשותו. "אני מכיר את המכתב, אבל לקרוא אותו - זה אחרת", סיפר. "הייתי כבר בטקסי זיכרון ואני לא חסיד שלהם. אתה מרגיש שחקן בהצגה. אבל פה זה מפגש אמיתי עם הכאב של אנשים שבאים מאותו מקום".
תמי סיפרה שאף פעם לא ראתה את בנה מפגין רגשות כאלה. "רווית בתי הייתה אז בת חמש וחצי", סיפרה לנוכחים. "בין החפצים שהחזירו אחרי מותו של בעלי היה מכתב משותף שלה ושל דותן, מכתב עם הרבה געגועים לאבא, וגם ציור אופטימי של פרחים צבעוניים ושמיים בהירים. מובן שהילדים לא הבינו מה מתרחש. מתברר שהשנים לא מקלות עלינו".
כשסיימה שאלתי אותה אם אחרי יותר מארבעים שנה לא הוקל במעט הכאב. "עם הזמן הוא נעשה קשה הרבה יותר", השיבה. "בין החיים שממשיכים והעצב שנשאר אין קשר. בכל פעם אתה מגרד עוד קצת מהפצע".
השיר של בן־אשר הוקרן בקליפ שהכין לא מזמן שמוליק צבי, ואפשר לראותו ביוטיוב. העיניים היו לחות, הגרון יבש. "זה מפגש מוזר", הרהר בן־אשר. "לא יום הזיכרון, לא יום השנה של מישהו מהנופלים. אאוט אוף דה בלו. מפגש שנולד מהשיר ולא היה קורה בלעדיו. מפגש הרואי, מיליטנטי, שנוצר על רקע של משהו רוחני".
אכן, מדהימה המקריות של עולמנו הקטן. שלושה אנשים שכבר לא בין החיים, שלושה גשרים שלא קיימים ושיר שנשכח עמוק בארון, והנה ניצוץ אחד קטן מקים הכול לתחייה, כאילו לא עברו יותר מארבעים שנה.
השיר: שלושת הגשרים/ צוות הווי הנדסה קרבית
מילים: דוד בן־אשר / לחן: חיים איטקיס
לילה באוקטובר, המים בוערים,
נעה מערבה האוגדה.
עם הכוחות יָצָאו בכוח הגשרים
ג’וני, ברוך ויהודה.
בולדוזרים פורצים נתיב בסוללה,
אנשי חָהָ”נ, גברים על כלי צָמ”ה,
טנקי דחפור הודפים אט־אט לתעלה
דוברה אחר דוברה, דוברות אימה,
דקות שהן שעות,
שעות – אולי שנים,
כאילו שם עמד מלֶכת השעון,
עד שהוקם במים צרובים ועשנים,
הוקם רווי בדם
הגשר הראשון.
עם הכוחות יָצְאו אל הגדה הזאת,
הם השלושה בראש יחידתם,
לָמשימה הנועזה מכל הנועזות
שלה יכלו רק הם ושכמותם.
כך בין המכתשים
הנפערים אין קץ
מארטילריית המורא הרצחני,
ככה על מי הגעש של דרך הסואץ,
הוקם רווי בדם
הגשר השני.
עובדות השיירות והגשרים חורקים,
גשר שלישי מוקם, שעה קדושה,
כי הגשרים לקרב הם כמו לדם עורקים,
אך הם נטלו דמם של השלושה.
והם צפים דומם
במים רגועים
ועליהם כתוב שכל עובר ידע,
שאלו הגשרים הוקמו בדם רעים,
ושמם: גשר ברוך, וג’וני, ויהודה.
לילה באוקטובר, המים בוערים,
נעה מערבה האוגדה.
עם הכוחות יָצָאו בכוח הגשרים
ג’וני, ברוך ויהודה.