פדויי השבי, מתנדבי היישוב בא"י מחילות: החפרים, תובלה, קשר תפעול נמלים ואחרים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה
ראשית ההתנדבות 1939-1941
במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי כדי להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הנהגת היישוב זיהתה הזדמנות להקים תשתית לצבא מגן יהודי עברי וכן ראתה את היישוב עצמו בנסיבות אלו כבן ברית אקטיבי של הממלכה המאוחדת (בריטניה). באופן זה במהלך המלחמה התנדבו 38,000 יהודים לשרת בצבא הבריטי, מתוכם 6000 איש כבר עם תחילת המלחמה
הממשל הבריטי הגיעו אל הגיוס הזה ברגשות מעורבים מהסיבות הבאות:
התעמולה הנאצית טענה כי המלחמה היא של היהודים, וצידוק לכך היה יכולה להיות קיומן של יחידות עבריות בצבא הבריטי.
מפקד הכוחות של הצבא הבריטי חששו כי גיוסם של 40,000 חיילים יהודים מארץ ישראל יפגעו באיזון העדתי העדין שקיים בארץ, שהיתה פצועה בעקבות דיכוי המרד הערבי הגדול.
היה חשש כי היהודים שיוכשרו להיות חיילים בצבא הבריטי יוכלו בעתיד להיות הגרעין לצבא יהודי עצמאי שעלול להילחם נגד הצבא הבריטי עצמו.
מיד עם פרוץ המלחמה, בסוף שנת 1939, הכריזו המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי על מפקד שיביע את נכונות היישוב להתגייס למלחמה באויב הגרמני. 40,000 צעירים התייצבו במפקד והביעו נכונות להצטרף מיד לצבא הבריטי ולהילחם בשורותיו - תחת דגל עברי ולמען מטרות היישוב.
למרות חששותיהם, נאלצו הבריטים לפעול למען גיוס כוחות מקומיים בכדי להפנות כוחות לחזיתות אחרות. הראשונים להתגייס היו 12 חיילים, אשר כבר ב-7 בספטמבר 1939 - שבוע ימים לאחר פרוץ המלחמה - התגייסו להפעלת סוללת תותחים אנטי-אווירית במפרץ חיפה, להגנה על בתי הזיקוק ונמל חיפה - הנמל עמוק המים היחיד בארץ ישראל. הבריטים היו מעוניינים בבעלי מקצוע. וכך החל גיוסם של רבים ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה וכן אלפים לחיל החפרים.
מתנדבי היישוב בחיל החפרים או פלוגות חפרים (Auxiliary Military Pioneer Corps -AMPC) היו מתנדבים ארץ-ישראלים שהתגייסו לחיל החפרים (Royal Pioneer Corps) של הצבא הבריטי החל מספטמבר 1939. רבים מהמתנדבים היו עולים בלתי לגאליים מגרמניה וארצות אירופה. לצדם התגייסו גם מוותיקי היישוב, מזרחיים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, רווקים, נשואים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים.
ממניעי ההתגייסות:
הרצון ללחום בגרמניה הנאצית
גיוס לצבא הבריטי כשלב ראשון להקמת הצבא העברי
הדרך להפיכת שהות בלתי לגאלית בארץ ישראל ללגאלית בעקבות הגיוס
פתרון לבעיית האבטלה וקשיי פרנסה.
חששם של הבריטים מפני "גיס חמישי" בקרב המתנדבים לצבא הבריטי, ממוצא גרמני, הוביל להחלטה לאפשר למתנדבים הארץ-ישראלים לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי, ביחידות השירות השונות של הצבא הבריטי. לכן רוב המתנדבים שובצו לחיל החפרים. בחלק מהמקרים הדבר נעשה כנגד רצונה של הנהגת היישוב, אשר ביקשה כבר אז להקים יחידות יהודיות לוחמות. למגויסים הראשונים כמעט ולא ניתנה זכות לאחוז בנשק וזאת למרות רצונם להילחם. רבים התגייסו לחיל החפרים בתקווה שבהמשך יהיו הראשונים בתור לשיבוץ ביחידות לוחמות, כאשר הבריטים יאפשרו זאת. המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. חיילים אלה זכו להכשרה צבאית שהייתה הולמת ליחידות שירות וחלקם לא קיבלו נשק אישי - אלא רק כלי עבודה. הם נשלחו לחזית הקרבות ושם עבדו ולחמו בתנאים קשים. לדעתם הבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים". בחיל החפרים היו תשע פלוגות מארץ ישראל: הפלוגה הראשונה - 401 - לחמה בצרפת, ואחרי שובה לארץ ישראל הפכה לפלוגה 601. אחריה התגייסו עד לינואר 1941 עוד שמונה פלוגות חפרים: 602 ,603 ,604 ,605 ,606 ,607 ,608 ,609. המוסדות הלאומיים לא שיתפו פעולה בגיוס לחיל החפרים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד.
ראשית הפעילות המבצעית
בסתיו 1940 הוקמה במצרים מפקדת קבוצה (Group Headquarters) לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו במצרים ובמדבר המערבי. עד פברואר 1941, התגייסו למעלה מ-3,000 חיילים לתשע פלוגות החפרים השונות. יחידה ארצישראלית נוספת, שהוקמה: פלוגת הסוורים (תפעול הנמלים)
יחידות החפרים, הצבאיות למחצה בתחילה, והצבאיות בהמשך, הוצבו בקווי החזית והיו זרוע הנדסה בינוי של חיל ההנדסה הבריטי. היו בדרך כלל הראשונים בכל התקדמות: פרצו דרכים, עסקו בעבודות ביצורים, בנית פילבוקסים, סלילת כבישים, שמירות, שיקום הריסות, בניית מסילות ברזל והעמסת תחמושת ופריקתה, העמסת ופריקת מזון, ציוד צבאי, כלי רכב ועוד אשר יצאו לכוחות הלוחמים. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב. היחידות אומנו פחות מיחידות רגילות ורק חלקן נשא נשק. בעת נסיגה, כמו ביוון, הם היו האחרונים לפינוי ונאלצו להילחם עם נשק ביד, ולכן חיילים רבים יחסית נפלו בקרבות.
המערכה על יוון
בראשית מרץ 1941, בעקבות חשש בפיקוד הצבא הבריטי מפני פלישת הצבא הגרמני ליוון, הוחלט להעביר את פלוגות החפרים ליוון. אל החזית היוונית נשלחו קרוב ל-2,400 מתנדבים יהודים מארץ ישראל, רובם מפלוגות החפרים. משימתן העיקרית של פלוגות החפרים הייתה פריקת כמויות הציוד, אספקות ותחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל פיראוס והעברתן באמצעות רכבות ומשאיות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה הגרמנית. נסיבות הפעולה של פלוגות החפרים ביוון היו קשות מלכתחילה שכן חיל המשלוח הבריטי חשש כי אין די זמן להתכונן להתקפה הגרמנית שעמדה לבוא, והעבודה הייתה אינטנסיבית. קורת רוח מעטה הייתה למתנדבים שמצאו ביוון קהילה יהודית מושרשת ואפילו חגגו עמה את חג הפסח. הפלישה הגרמנית החלה ב-6 באפריל 1941. עד מהרה הצליחו הגרמנים להבקיע את קו ההגנה הקדמי של צבא בעלות הברית. הלוחמים הארצישראליים השתתפו בקרבות הבלימה מול כוחות הצבא הגרמני ובהגנה על מעוזים אסטרטגיים כמו תעלת קורנית ואף ספגו אבדות.
עם נפילתה ההדרגתית של יון, החליטו הבריטים להסיג את היחידות שלהם דרומה ולפנותן, וכך החל מבצע "דמון" - מבצע פינוי כוחות הבריטים מיוון. עשרות אלפי חיילים של צבא בעלות הברית וביניהם גם החפרים הארצישראליים, מצאו עצמם ממתינים לפינוי בנמל העיר קלמטה אשר בדרום חצי האי הפלופונזי. ארבעה ימים המתינו החיילים לספינות הפינוי והסתתרו במערות בהרים, בחורשות המקיפות את העיר, תוך כדי התקפות אוויר גרמניות בלתי פוסקות. כשהגיעו ספינות הפינוי אולצו החפרים לרדת מהן, בשל העובדה שלא היו כוח לוחם. כוח גרמני חדר לעיר קלמטה והפינוי השתבש עוד יותר, ואז ניתנה הפקודה: לנסות ולהתפנות בכוחות עצמם. על אף היות החפרים חיילי כוח עזר, אשר לא צוידו בנשק, מתועדים קרבות של ממש בהם נטלו חיילי החפרים חלק בימי הנסיגה וההמתנה לפינוי. בימים אלו ספגו פלוגות החפרים אבדות רבות.
הכניעה
ב-29 באפריל 1941, בשעות הבקר המוקדמות, כשהיה ברור כי לא תהיינה יותר אפשרויות חילוץ, ניתנה על ידי מפקד חוף הפינוי בקלמטה, הבריגדיר פארינגטן, פקודה להיכנע. מרבית הכוחות שנותרו על החוף נפלו בשבי. כמה עשרות חיילים ארצישראליים מכל היחידות, יחד עם חיילים אחרים החליטו שלא להיכנע וניסו להימלט בצורה עצמאית. בין המתפנים בכוחות עצמם, היו מחיילי פלוגה 605 של החפרים ופלוגה 604, אשר אחרי תלאות, הצליחו להגיע לכרתים.
תחת הנהגת המפקדים הארצישראליים, שהיו במקום: יצחק בן אהרון, שמעון הכהן, נתן גרשוני וברוך צאן, הוחלט שלא לעודד את החיילים הארצישראליים לברוח ולנסות להימלט מהכניעה לגרמנים. אחד השיקולים שהנחה אותם היה חששם מפני יחס הגרמנים לשבויים היהודים. הקצינים הארצישראליים היו סבורים כי חייליהם יהיו בטוחים יותר אם יפלו בידי הגרמנים במרוכז עם החיילים הבריטיים ולא כיחידים שיתפסו בנתיב בריחתם. חיילי פלוגות החפרים הארצישראליות היו נתונות תחת לחץ ומתח רב מאוד, היו כאלה שאף ניסו להתאבד. הלחץ הכללי היה גבוה ביותר. יוסף (קרלנבוים) אלמוגי, בעצמו רק סמל, החליט לקחת אחריות על הקבוצה והחל אוסף את כולם, מעודד אותם להישאר מלוכדים כקבוצה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה ולפגוע בה. ביום ה- 1.6.1941 נכבש האי כרתים ע"י הצבא הגרמני וכוח של כ-5000 חיילים בריטיים ובהם כ-170 חיילים ארצישראליים, מיחידות שונות, נפל בשבי. הלוחמים הבריטיים יוצאי הקרב על יוון מכנים אותו "דנקירק של יוון" ומקפידים לציין כי מצבם ביוון היה קשה הרבה יותר מאשר בדנקירק מאחר ואופציית הפינוי לא עמדה בפניהם כפי שעמדה בפני הכוחות הלוחמים בדנקירק.
סה"כ נפלו בשבי במערכה על יוון כ-2000 חיילים ארצישראליים מחיל החפרים ויחידות העזר השונות.
פרשת השבי
עם נפילתם בשבי הובלו החיילים הארצישראליים, במסע ארוך ומפרך דרך מספר מחנות שבויים ארעיים ביוון, אוסטריה ומשם אל מחנות השבויים (STALAG VIIIB 344 LAMSDORF) בשלזיה עילית (פולין הכבושה), שם הוחזקו ארבע שנים תמימות כשהם חשופים לעינויים והתעמרויות מצד שוביהם הגרמנים, בתנאים קשים מנשוא תוך עבודת פרך במחנות כפייה. לענישה מיוחדת זכו 85 מש"קים ארצישראליים בקיץ 1942. בעקבות תלונה שנמסרה לצלב האדום על ידי שבויים גרמניים שהוחזקו במחנה השבויים בלטרון, הועברו המש"קים הארצישראליים למחנה השבויים חלם (Cholem) שליד מיידאנק. בדרכם לחלם, חנתה הרכבת בה נסעו מול אושוויץ משך שעות ארוכות, והם היו עדים למראות הזוועה של יהודים המובלים למחנה ונורים. למעלה מחצי שנה הוחזקו שם המש"קים הארצישראליים ללא גישה לנציגי הצלב האדום. הם הוחזרו בחורף 1943, חלקם חולים מאוד. שניים מהם מתועדים על ידי חבריהם כמי ששבו משם כשהם אינם שפויים בדעתם.
בסטלג לאמסדורף שוכנו השבויים היהודיים בנפרד מהשאר. היו שנשלחו לעבודה במחנות עבודה, שם הועסקו בעבודות כפייה שונות, כמו כריית פחם, חקלאות, כריתת יערות ובתעשיית הנייר. מי שניסה להתנגד לעבודות הכפייה היה צפוי לענישה קשה עד עונש מוות. השבויים עמדו על זכותם לקבור את חבריהם, שנהרגו/ נרצחו במהלך השבי בטקס צבאי מלא, בו השתתפו גם החיילים הנאצים. במחנות השבויים נוהלו חיי תרבות יהודיים עשירים כולל ציון חגי ישראל, הצגות, תזמורות ושיעורי השכלה לרבות עיתון בשפה העברית. התקבלו חבילות מהצלב האדום. תנאי החיים היו סבירים עד שהורעו בסוף שנת 1942.
בזמן השהות במחנות התגבש בקרב השבויים הארצישראליים מסע התרמה לטובת ארץ ישראל. השבויים תרמו בהוראת קבע, ממשכורתם הצבאית, לטובת הקמת מוסדות בארץ (בנק אוצר החיל) ולהפרחת השממה. בסוף שנת 1944 הועבר סכום כסף נכבד לקק"ל, במטרה לנטיעת יער על שמם - יער אשר נחנך רק בשנת 2015, בעקבות מאמצי בני משפחותיהם (יער פדויי השבי ביער עמינדב שבירושלים). מאות שבויים יהודיים ניסו במהלך השנים להימלט מהשבי. החל מהימים הראשונים של טרום הכניעה ועד ימיה האחרונים של צעדת המוות. חלק מהבורחים הצליחו להימלט ואף זכו במדליה מיוחדת. חלקם נהרגו במהלך ניסיונות הבריחה. חלקם נתפסו והוחזרו למחנות הכליאה. חלק מהבורחים הצליחו לחבור לארגוני הפרטיזנים ברחבי אירופה ולחמו לצידם.
צעדות המוות והשחרור
נוכח התקדמות הצבא האדום, רגע לפני תום המלחמה בינואר 1945, הוצאו השבויים לצעדת המוות, כשהמטרה הייתה להביאם למרכז גרמניה. לא כולם שרדו את התנאים הקשים מאוד שבצעדה. מי ששרד, זכה להיות משוחרר על ידי הצבא האמריקאי, הצבא הרוסי והצלב האדום. מרבית השבויים שוחררו כשמצבם הבריאותי ירוד מאוד. מרבית השבויים שוחררו ב29 באפריל 1945, בדיוק 4 שנים מיום נפילתם בשבי. לאחר שחרורם הועברו פדויי השבי לבתי הבראה באי הבריטי למספר חודשים ומשם הוחזרו לא"י ושוחררו מהצבא הבריטי.
מרבית פדויי השבי הצטרפו למחתרות העבריות במאבקן במנדט הבריטי ואח"כ שרתו בצה"ל בקרבות מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, חלקם אף נהרגו במלחמות ישראל
הנופלים, הנצחה ומורשת
400 מחיילי חיל החפרים ושאר היחידות, נהרגו במהלך הלחימה והשבי. שמותיהם מתועדים באנדרטאות בהר הרצל ובאתר "יזכור" של משרד הביטחון. סיפורם של לוחמי חיל החפרים ופדויי השבי, נשכח לאורך השנים ובעצם מעולם לא סופר. וכדברי אחד מהם, משה צבי גרינבלום: "אנחנו החיילים האלמוניים, אנחנו החיילים סתם".
פורום משפחות פדויי השבי ושיתוף הפעולה עם עמותת חיל ההנדסה
פורום משפחות פדויי השבי-לוחמי חיל החפרים הוקם ב 29.4.13 על ידי טליה קליינר-דייגי נכדתו של אברהם דייגי, מפדויי השבי. חברים ופעילים בו צאצאיהם של השבויים והחפרים. זוהי התארגנות התנדבותית שמטרתה לקדם את הנצחתם ולהנחיל את סיפורם של החפרים והשבויים לדורות הבאים. בין היתר ביסס פורום המשפחות קשר הדוק עם חיל ההנדסה הקרבית אשר פדויי השבי מהווים את הבסיס ההיסטורי להקמתו. בינואר 2016 התמסד שיתוף פעולה בין פורום משפחות פדויי השבי ובין עמותת חיל ההנדסה. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי בהשתתפות חיל ההנדסה הקרבית באירועים שונים של הפורום כמו: הטקס השנתי ב"יער פדויי השבי, חבירה למסע בני משפחות השבויים - בפולין (Road To Liberation ) לציון 75 שנה לנפילה בשבי בשיתוף עדים במדים ו"יד ושם" - ספטמבר 2016, שילוב הנושא בספר מורשת חיל ההנדסה (2018).
בחודשים האחרונים עמותת חיל ההנדסה ופורום משפחות פדויי השבי החלו במיזם חדש לבניית ארכיון פדויי השבי דרכו יונגשו לציבור אלפי תמונות הקשורות לפרשת השבי ולפעילות פורום המשפחות.
בין היחידות המרכיבות את חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל, קיימים 3 גדודים מבצעיים שמספריהם: 601, 603 ו – 605 הינם כמספרי 3 מפלוגות חיל החפרים, אות וציון למורשתו של החיל שהחלה כבר עם הקמת פלוגות המתנדבים הארצישראליים לחיל החפרים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מורשת זו זכתה לציון מיוחד בטקס השנתי של פורום משפחות פדויי השבי ב"יער פדויי השבי" באביב 2019, ובו נפגשו צאצאי החפרים שהשתייכו לפלוגות הללו עם סגל המפקדים של גדודי חיל ההנדסה שלנו, מפגש בו נשזרו סיפורי מורשת החפרים עם מורשתו של חיל ההנדסה הקרבית בצה"ל מיום הקמתו.
בין פעולותיו הרבות של פורום המשפחות ניתן למנות את הטקס השנתי ב"יער פדויי השבי" אשר מתקיים בכל שנה באביב ואת מחקר "מפקד השבויים" אשר עתיד להתפרסם במהלך שנת 2020. במחקר, בעריכת טליה קליינר-דייגי ואורנה רון, מתועדים שמותיהם ופרטיהם של חללי ונעדרי פרשת השבי, חיל החפרים-ההנדסה והחילות האחרים מראשית ההתנדבות. שמותיהם של פדויי השבי – הלא הם כל מי ששבו משנות השבי או הצליחו להימלט ממנו בדרכים שונות וכן גם שמותיהם של כל מי שנמצא כי היו חלק מראשית ההתנדבות לצבא הבריטי בארץ ישראל.