06.12.16 חיים תמם - על פני האדמה פורסם בעיתון הלוחם.

חיים

על פני האדמה

 

 

עד שנפצע קשות בברכו מפגיעת טיל חמאס שנורה מהרצועה במהלך איתור והשמדת מנהרות טרור בצוק איתן, נחשב מפעיל הצמ"ה, רס"ם חיים תמם (58) לאחד המילואימניקים הוותיקים בצה"ל | אחרי שזכה באות ההערכה מהרמטכ"ל על ביצועיו באותו מבצע, הוא כבר נחשב לאחד הלוחמים המבוגרים שקיבלו אי פעם צל"ש | והוא מסביר: "את הצו 8 קיבלנו רק לאחר שבפיקוד דרום הבינו שרק כוח מקצועי כמונו יכול לטפל ולחסל את כל סיפור המנהרות מעזה"

 

 

מאת אבי נגה  | צילום אריאל בשור

 

 

שנה וחצי אחרי שרסיס של טיל קורנט מונחה לייזר ששיגרו מחבלי חמאס מרצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014 התפוצץ מטרים ספורים ממנו, ריסק את ברכו השמאלית ומילא את גופו רסיסים - מפעיל הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) הוותיק חיים תמם (58) עדיין מודאג. לא, הוא לא מודאג רק מחומרת הפציעה, מהמפרק החדש שהושתל לו בברך ומהשאלה אם היא תגיע אי פעם לכיפוף מלא, אלא גם מכך שמשרד התחבורה שלל לו בשנה האחרונה את כל רישיונות הנהיגה "הכבדים" שלו, והגביל אותו לנסיעה במכונית פרטית אוטומטית בלבד, "פרייבט אוטומטי", כפי שתמם מכנה זאת באכזבה.

"אני נלחם עכשיו לקבל בחזרה לפחות את רישיון האוטובוס שלי, ולקבל אישור לנהוג בו כמה שעות ביום", מסביר רס"מ תמם, מוותיקי המילואימניקים בצה"ל עד הפציעה, מפעיל ציוד מכני כבד בחיים האזרחיים וצל"שניק טרי. "זה גם המקצוע שלי, כך שאני מרגיש שגוזלים ממני את האפשרות להתפרנס. עד לפציעה עבדתי עשרות שנים בחברת הנדסה אזרחית בפרויקטים מורכבים בכל רחבי הארץ".

אז מה אתה עושה בינתיים?

"יש את החברים החדשים ממחוז ירושלים של ארגון נכי צה"ל, שנותנים מענה בתחומים שונים - פעילויות, הצגות, טיולים, בריכה ועוד. חוץ מזה אני עובר הליך ארוך של שיקום וממשיך לחפש לעצמי תעסוקה, כי זה הדבר היחיד שמוציא אותי מהכאבים".

התושיה של אבוטבול

את יום הפציעה זוכר תמם היטב. זה קרה ב־30 ביולי 2014, כמעט חודש לאחר שהוא וחבריו לפלוגה ג' בגדוד ההנדסה 7058, השייך לפיקוד המרכז, הוזעקו בצו 8 לגזרת הדרום לאזור עוטף עזה, לטובת משימת איתור והשמדה של מנהרות טרור העמוקות שחפרו מחבלי חמאס אל תוך שטח ישראל. מה שהתחיל כיום מבצעי רגיל הפך לקראת ערב לאירוע רב נפגעים.

"קיבלנו ידיעה על מנהרה שעוברת בסמוך לקיבוץ בארי, עם דגש על כך שמדובר ב'המנהרה' בה' הידיעה", משחזר תמם. "לא ידענו מה העומק של המנהרה והאם המקדחים שלנו יכולים בכלל להגיע אליה. התאספנו כל הצוותים בשש בבוקר עם משאיות הקידוח האזרחיות שלנו, חשפנו את השטח והתחלנו לקדוח בעומקים של 20־30 מטר בתוך האדמה. עד השעה שש בערב לא מצאנו כלום. לרוע המזל, אף אחד מאיתנו לא שם לב שהחמאסניקים מכוונים עלינו קרן לייזר, שזה סימן שהם תיכף עומדים לירות עלינו טיל נ"ט מסוג קורנט".

הטיל הקטלני אכן נורה לעבר תמם וחבריו. הוא פגע במשאית קידוח שתמם עמד בסמוך אליה והתפוצץ באוויר הפתוח. בגלל הצפיפות ששררה בין משאית למשאית ובין צוות לצוות, ועל רקע העובדה שהיו אלה משאיות אזרחיות שגויסו במהירות לטובת צה"ל ולא היו ממוגנות, האירוע הסתיים עם 11 נפגעים - תשעה באופן קל ושניים בינוני: תמם עצמו וחבר צוות ששמו גבי שובל.

"בשנייה הראשונה בכלל חשבתי שפגעתי במטען חבלה שהוטמן באדמה", מסביר תמם, "כי באותו רגע הורדתי את המקדח לתוך האדמה - ולפתע הקיף אותנו כדור אש ענקי. אני התמלאתי רסיסים, שאחד מהם ריסק לי את הברך ואחד אחר חדר לתוך יד שמאל שלי ויצא מהצד השני. חברי גבי שובל עף באוויר למרחק של 20 מטר. מאוחר יותר התברר שהוא נשרף במקומות רבים בגופו והתמלא במאות רסיסים. עד היום הוא סובל מזיהומים אדירים ברגל וגם נאלץ להשתמש במכשיר שמיעה כי עור התוף שלו נפגע קשות. ובכלל, כל מי שהיה שם סבל אחר כך מבעיות שמיעה. לחלק מהחברים חזרה מאז השמיעה באופן מלא, ולחלק עדיין לא".

הפציעה תפסה את תמם וחבריו בשטח בלתי עביר לתנועת אמבולנסים, ותחת אש שהמשיכו לירות מחבלי חמאס מהצד השני של גבול הרצועה. הוא ופצועים נוספים ניצלו בזכות תושייתו של חברם למילואים רס"ר מוטי אבוטבול, שקפץ במהירות מהשופל שלו וגרר אותם למקום מחסה מאחורי סוללת עפר.

"אלה שטיפלו בי שמו לי כבר בשטח חוסם עורקים על רגל שמאל, שהרסיס קרע את פיקת הברך שלה, זרקו אותי במהירות לתוך ג'יפ צבאי, מאחורה על הרצפה, והבהילו אותי לשטח כינוס, שם חיכו לנו מסוקים עם רופאים", ממשיך תמם. "כוח הטנקים שאיבטח את הקודחים מיהר להשיב אש לעבר מקורות הירי ושיתק אותם תוך זמן קצר".

במשך ארבעה ימים היה תמם, זקן הפצועים של צוק איתן, מורדם ומונשם בבית חולים אסף הרופא. למזלו, כך הוא מספר, הוא נפל על "שני מלאכים", כדבריו: מנהל מחלקת האורתופדיה ד"ר גבריאל אגר, והסגן שלו ד"ר ירון בר זיו.

"בחדר הניתוחים שקלו להוריד לי את רגל שמאל, כלומר קטיעה מעל הברך, אבל בסוף הם החליטו להשאיר אותה. אחר כך אושפזתי למשך חודשים רבים, וגם אחרי ששוחררתי הביתה המשכתי בניתוחים. עד עכשיו עברתי כבר 12 ניתוחים, אבל יהיו עוד. לאחרונה התחלתי בפיזיותרפיה ובהליך השיקום בבית הלוחם ירושלים. זה לא פשוט כי יש לי עדיין פצע פתוח בברך, אבל אנחנו אופטימיים. את המנהרה ההיא, אגב, חשפו זמן קצר לאחר מכן החברים שלי בנקודה לא רחוקה מהיכן שחיפשנו - ופוצצו גם אותה. מסתבר שהיא היתה מאוד רצינית, כמו שחשבנו".

זה לא היה מקרה שגם בגיל 56 קיבל תמם צו 8 ש"הזמין" אותו ואת חבריו לגדוד ההנדסה במילואים למבצע צוק איתן. אין כמעט מלחמה או מבצע צבאי בעשרות השנים האחרונות שהוא לא לקח בו חלק כמפעיל צמ"ה בכיר ומקצועי לעילא. מאז מבצע ליטני בדרום לבנון בשנת 1978 אותו עבר עדיין כחייל סדיר, ועד לרגע הפציעה, הוא שם, תמיד שם ותמיד עם חבריו הוותיקים ליחידה. בתום כל שירות מילואים הוא פושט את המדים וחוזר לביתו ולשתי בנותיו במבשרת ציון בואכה ירושלים.

"אנחנו בפלוגה כמו משפחה, משרתים כבר שנים ביחד ולא עוזבים", הוא מסביר את הרוח הנושבת ביחידתו הקבועה. "פעם סיימנו מילואים של 30 יום, ואז התברר שהמחליפים שלנו לא מגיעים כי לא שלחו להם את הצווים בזמן. אז נעתרנו לבקשת המג"ד - ושירתנו ביחד עוד 30 ימי מילואים".

ולא עשו לך בעיות בגלל הגיל?

"בזמנו חתמתי על התנדבות עד גיל 60, ותמיד התייעצו איתי בנושא. מבחינת מערך המילואים אני מוגדר כ'חריג מבצעי', שזה אישור שיכולים לתת רק קצינים בכירים בדרגת תת־אלוף ומעלה. צה"ל תמיד צריך אנשים כמוני".

תמם וחבריו לקחו חלק מרכזי במבצע "חומת מגן" בשטחי הרשות הפלסטינית בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה. ג'נין, רמאללה, שכם - בכל המקומות האלה הם היו, רכובים עלי שופלים ודי־ניינים, והם גם אלה שספגו ועדיין סופגים ראשונים את אש האויב. 82 ימי מילואים נרשמו לו אז, ימים ארוכים שכללו בין היתר חסימת צירי תנועה והריסת בתים שנורתה מהם אש לעבר כוחותינו. במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בתחילת העשור הנוכחי "תפרו" תמם וחבריו 31 ימי מילואים נוספים.

"את הצו 8 למבצע צוק איתן קיבלנו לאחר שבפיקוד דרום הבינו שרק כוח מקצועי כמונו יכול לטפל ולחסל את המנהרות מעזה", משחזר תמם את שירות המילואים האחרונים שלו. "ואחרי התייעצויות הוחלט שאין טעם בכלים הצבאיים הנוכחיים כי צריך כלים כבדים יותר. אז הוקם בפיקוד כוח מיוחד שנקרא 'כוח ברימו', על שם הקצין שעמד בראשו, וגייסנו במהירות משאיות קידוח אזרחיות שמסוגלות להגיע לעומקים רציניים. זה מה שעשינו לאורך כל המבצע - מקבלים מידע על נקודות ציון בצד שלנו ומתחילים לקדוח עד ש'נופלים' על מנהרה. הבעיה היחידה היתה שלמשאיות האזרחיות לא היה מיגון ראוי מפני ירי, והרגשנו את זה טוב טוב כשטיל הקורנט התפוצץ על ידינו".

מבלי להיכנס לנתונים מסווגים, היום כבר ברור כי מספר מנהרות הטרור שאיתרו צוותי הצמ"ה מהגדוד של תמם בשטח ישראל רק במהלך מבצע צוק איתן גבוה משמעותית מאלה שמצאו אנשי הפיקוד בשנים שקדמו למבצע. "התברר למשל שמתחת לבסיס נחל עוז חפרו המחבלים מנהרת ענק והטמינו בה אופנועים וחומרי נפץ למטרת פיגוע", מוסיף ומספר תמם, "למזלנו, גילינו אותה בזמן וכוחות מיוחדים פוצצו אותה. מנהרה נוספת נמצאה מתחת לקיבוץ עצמו, וגם היא הושמדה".

 גראד באמצע הכביש

כמה חודשים לאחר סיום צוק איתן קיבלה היחידה של תמם צל"ש גדודי על פועלה הקריטי במהלך המבצע ועל כך שבזכותה יכולים תושבים רבים בדרום הארץ לישון בשקט ובשלווה. תמם עצמו זכה לקבל מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל בני גנץ, צל"ש משלו בטקס מרגש שנערך בבסיס פלמחים.

בנימוקים לקבלת אות ההערכה נכתב בין היתר: "רב־סמל מתקדם חיים תמם לחם לצד חבריו במהלך מערכת צוק איתן והחל מיום גיוסו למילואים הוא הפך לסמכות מקצועית, אשר כמעט כל משימה, במיוחד במשימות ההנדסיות המורכבות לגילוי מנהרות הטרור, חייבה להתייעץ איתו ולצרפו לביצוע המשימות".

חיים, מה יש בכם, החבר'ה הוותיקים, שאין במפעילי הציוד המכני וההנדסי הסדירניקים והצעירים הרבה יותר?

"לא סתם מגדירים אותנו כלוחמים. זה בגלל שאנחנו נוטלים חלק חשוב מאוד בלחימה מול האויב. אם אנו נתקלים למשל בתעלת נ.ט ומקבלים פקודה לחצות אותה עם השופלים והדי־ניינים, אנחנו עושים את זה גם תחת אש. זה העניין. אף אחד לא יכול לעשות זאת טוב יותר ממני ומחברי ליחידה. לדעתי, אי אפשר לתת לבחור בסדיר, טוב ככל שיהיה, כלי בסדר גודל של די־9 ולהורות לו להפעיל אותו תחת אש. אין לו עדיין את המיומנויות הדרושות לכך. בגלל זה מבקשים מאיתנו פעם אחר פעם להמשיך להתנדב למילואים - גם כדי שנבצע את המשימות המבצעיות במהירות ובדייקנות, וגם כדי ללמד את המילואימניקים החדשים את העבודה. עם זאת, אני רוצה לציין שיש היום בצה"ל הרבה יותר מודעות לחשיבותן של מכונות הקידוח, ואנשי צמ"ה יוצאים לקורסים מיוחדים כדי ללמוד להפעיל את הכלים האלה".

כלומר, זה שלא נפצעת עד מבצע צוק איתן זה בכלל מזל מהשמיים, לא?

"רוצה לדעת מה זה מזל? במלחמת לבנון השנייה ב־2006 לא גייסו אותנו כי הגדוד שלנו שייך לפיקוד המרכז. יום אחד קיבלנו הודעה מפיקוד צפון שצריך באופן דחוף שני מפעילי ציוד הנדסי כבד למשימה חשובה. אני וחברי אשר לוי הכנו את הציוד וחיכינו לרכב שיאסוף אותנו למעלה. לפתע קיבלנו הודעת ביטול, כי בפיקוד צפון מצאו מפעילים אחרים. ימים ספורים אחר כך התברר לנו שהכלי שעליו היינו אמורים לעבוד נפגע קשות בדרום לבנון יחד עם המפעילים שלו. זה - מזל משמיים".

רגע לפני שקמנו ללכת עצר לפתע תמם. "רגע, נזכרתי במשהו. שני לילות לפני שנפצעתי נסענו אני והחברים ליחידה באחד מכבישי עוטף עזה בדרך מאחת המשימות בחזרה לבסיס. לפתע שמענו שריקה של רקטה ורעש של פיצוץ מאוד קרוב. יצאנו במהירות מהרכבים והתברר לנו שרקטת גראד נחתה בדיוק על הכביש בו נסענו, כמה עשרות מטרים אחרינו. תחשוב על זה שאם היה עיכוב קצר של כמה שניות בנסיעה שלנו או בשיגור של הרקטה, כולנו היינו נפגעים. בעצם, אני חושב שכבר בנפילה הזו נגמר המזל".