הכל התחיל לפני כשלושה חודשים. יום הנכבה, האלטר–אגו הערבי של יום העצמאות, הגיע - ואיתו המחאה שיצאה לרחובות, השנה גם בעידוד מאחורי הקלעים של איראן וסוריה. באיו"ש זה היה רגוע למדי, וצה"ל הצליח להתמודד עם ההפס"דים הנקודתיים באופן מרשים - אבל אז הופיעו המפגינים הזועמים על גבול הצפון, ושינו את כל התמונה. המראות של מאות אזרחים סורים לא חמושים שעושים את דרכם לגדר הגבול, מחבלים בה ומצליחים בכמה מקרים לעבור אותה, היו משהו שרמת הגולן לא פגשה מאז מלחמת יום כיפור. ארבעה מפגינים נהרגו, עשרות נפצעו, וצה"ל נדרש לעשות בדק בית, להפיק את הלקחים ולהתחיל להערך למה שעוד עתיד לבוא.

"אני חשבתי שהמוקשים על הגבול הסורי יעבדו, וזה משהו שחייבים להגיד אותו", אומר רס"ן אריק אילוז, סגן קצין ההנדסה של עוצבת געש. "התברר שבגלל השנים, הגשם ושאר מפגעי טבע, מוקשי הנ"א (נגד אדם, א"ב) שפרוסים לרוחב הגבול התמלאו בוץ. המנגנון שלהם התהדק ולא נלחץ. הם פשוט היו תקועים. הוותק של המוקשים האלה נע בין 35 ל–36 שנים ולא נגענו בהם כמעט עד יום הנכבה. נוצר מצב שבו ניתן לעבור את המכשול בלי שום אפשרות לעצור את ההמון".

בדיוק בגלל הסיטואציה הזאת, עם סיומו של יום הנכבה הבינו בצה"ל שמשהו חייב להשתנות - ומהר. תוכנית נרחבת לשיפור המכשולים נכנסה לתוקף מידי בפיקוד הצפון, וכיום צוותי הנדסה רבים עובדים ללא הפסקה על שכלול, החלפה ושדרוג של אמצעי ההגנה בגבולות - גם אם זה דורש לגרור ביום אחד בשבוע שעבר חבורה מיוזעת של מוהנדסים להניח בעצמם מוקשים חדשים בסמוך לגדר. אחרי הכול, ספטמבר ממש מעבר לפינה - והיו לנו מספיק הפתעות עד עכשיו.

אחד הצוערים מכין את הקרקע לקראת הנחת המוקש. "קל לפספס אותו וקל גם לדרוך עליו. זה מלחיץ"

הם פשוט נעלמו

"עשר אצבעות לי יש", נשמעת צעקה חזקה מתוך הטיולית הישנה. "תשע, שמונה, שבע, שש!" בלי יותר מדי זמן להתעכב על הבדיחה השחורה, צוערי ההשלמה החילית של חיל ההנדסה ממשיכים לשיר הבא ומזמרים בקול גדול. ייקחו עוד בערך ארבעה חמשירים קצרים עד שחלקם יתעייפו ויחליטו לנוח קצת לפני שהטיולית תעצור - אלא שיש כאלה שלא מצליחים להירדם.

"אף אחד פה לא יגיד לך שהוא מפחד, אבל זה קיים כאן באוויר", אומר הצוער עדיאל בן אפרים בשקט הזמני שנפער בין השירים. "כל הצחוקים האלה שאנחנו עושים, כל הבדיחות על 'עפה לי הרגל', זה בסך הכול נובע מפחד. זו הדרך שלנו להתמודד".

האמת שלא כל כך ברור האם הצוערים צריכים לפחד, מה שבטוח הוא שהם אמורים להתרגש. יותר מעשר שנים לאחר שצה"ל עשה זאת באופן רשמי בפעם האחרונה, המוהנדסים עומדים היום להניח במו ידיהם שדה מוקשים נגד אדם בסמוך לגבול הצפוני. חלקם נראים קצת מאוימים מגודל המשימה שנפלה עליהם, חלקם עוסקים בחישובים ציניים על הסיכוי שתעוף להם הרגל, רובם מעדיפים לקחת את האחריות שנזרקה לחיקם כמחמאה. "קודם כול, זה נחמד שנתנו לנו את ההזדמנות הזו, ולא העבירו אותה ישר ליהל"ם", אומר בן אפרים. "נותנים לנו להציב סטנדרט לקורס הקצינים שלנו, וכשאני חושב על זה, זה באמת לא כל כך מפחיד. הרי כל דבר שאנחנו עושים הוא מסוכן. התכוננו לזה הרבה, ואני חושב שאנחנו מוכנים".

אף על פי שהמוהנדסים מרגיעים את עצמם בכך שפעמים רבות במהלך עבודתם השוטפת הם נאלצים להתעסק עם מוקשים נגד טנקים, שזקוקים ללחץ של כ–200 קילו על מנת להתפוצץ, ברור שהפעם המקרה קצת אחר. אחרי הכול, למצוא את עצמך באמצע שדה מוקשים שיכול בקלות לפוצץ גם אותך זה כבר אתגר מסוג חדש.

"שלא ימכרו לכם שטויות - זה כן מסוכן. אבל בגלל זה אנחנו גם נזהרים יותר מבדרך כלל", אומר הצוער משה מלול. "זה די מפחיד להניח נ"א בעצמך. קל לפספס אותו וקל גם לדרוך עליו. זה מלחיץ". כדי לרומם את האווירה המתוחה משהו, מחליט הצוער בר צברי לפצוח במור"ק קטן, שמהר מאוד גורם לאחרים להתחרט שהתחיל לדבר. "אתם מכירים את הסיפור על זה שפעם שלחו חיילי מילואים להניח שדה מוקשי נ"ט? אז אני שמעתי שכשהם באו לגדר אותו הם בטעות הורידו בזנ"ט על אחד המוקשים. הוא התפוצץ והם פשוט נעלמו".

שקט משתרר, והחבורה נועצת בצוער הפטפטן מבט דוקר. "מי לא סומך על צברי?" נשמעת שאלה ממושב רחוק. כל הידיים עולות לאוויר. טוב, חוץ מאלה שכבר הצליחו להירדם.

צריך שגיאה רצינית

הטיולית עוצרת במרכזו של מגרש חול עצום, וכולם נפלטים במהירות החוצה ומביטים לצדדים. מימין שממה חומה ומשמאל שממה סורית. אחרי תדרוך קצר ממפקד הגזרה, צוות ראשון נשלח לבדוק את אזור המיקוש המיועד - שדה מוקשי נ"ט שפונה בעבר. סא"ל ערן קריסי, מפקד גדוד ההשלמה החילית "יובל" מסתובב בין הצוערים שלו ונראה קצת חסר מנוחה. אולי זאת שעת הצהריים החמה, אולי זאת הראשוניות שבדבר, אבל נדמה שהוא מעדיף כבר לדלג כמה שעות קדימה.

"רמת המורכבות פה היא בין בינונית לגבוהה", הוא אומר ומגביר את קצב הליכתו. "זאת הסיבה שבחרו בקורס קצינים לעשות את הפעולה הזו, אחרי תקופה מאוד ארוכה שהיא לא נעשתה. חייבים שיטפלו בזה חבר'ה רציניים מאוד".

קריסי נעצר, מוריד את משקפי השמש הכהים ומשקיף על צוות החיילים שבודק את שדה המוקשים בזהירות. אם הכול נקי, הוא מסביר, ייכנסו מיד לאזור יתר אנשי החוליה, וכל אחד, בהתאם לתפקידו, יעזור להרכיב את השד"ם החדש. צוות ראשון יהיה אחראי לחפור בורות קטנים יחסית למוקשים, בעוד צוות אחר יגדר את האזור כולו בחוט תיל. צוות שלישי יטמין את המוקשים, ולבסוף צוות אחרון יחמש ויכסה אותם.

"אני רק מקווה שיניחו את המוקשים בלי בעיות, שייצאו מפה עוד בשעות האור ושלא תהיה שום תקלה", הוא אומר. "לפני 15 שנה, מ"פ עלה על מוקש נ"א שהוא בעצמו הניח, והכול בגלל שגיאה שעשה בשדה המוקשים. אני כל הזמן מזכיר להם שתמיד יש אופציה לשגיאות, כי אנחנו לא מתעסקים פה בחומר שהוא אדיש לחלוטין, אבל כדי לעשות פה שגיאה שתגרום לפציעה צריך שתהיה רשלנות רצינית, ואין שום סיבה שניגרר לאחת כזאת".

בקשר למור"ק המאיים בדבר המילואימניקים הנעלמים, קריסי מנדב רק חצי חיוך. "זה צ'יזבט יפה ששמעתי אותו כבר כמה פעמים", הוא אומר. "אבל אני אומר לך - זה לא קרה".

היום ממשיך וחייליו של מפקד ההשלמה פועלים בזהירות ובאחריות למרות אגלי הזיעה שמחליקים להם במורד הצוואר. אם הכול ילך כמו שצריך, עד הערב הגדוד יניח כ–90 מטרים של מוקשים לרוחב הגבול ויחזק משמעותית את ההגנה על האזור - אבל נראה שרס"ן אילוז לא לגמרי מרוצה. הוא יודע שמדובר רק בשלב ראשון מתוך רבים, ושבמגבלות הוראות הבטיחות המחמירות והעבודה עם צוותי חיילים מתחלפים, יכול לעבור זמן רב עד שהמצב האידאלי יתממש. "העבודות ייקחו הרבה מאוד זמן, זה משהו רב שנתי", הוא אומר. "כמובן שאנחנו מתכוננים להגיע לספטמבר במוכנות גבוהה, ובאמת שעד אז אני מאמין שנסיים את החלק המשמעותי באתגר הזה, אבל הוא לא ייגמר שם. אנחנו רוצים לשפר את הכול, וכנראה שגם תישאר מספיק עבודה לחודשים הבאים".

המוהנדסים של גדוד "יובל" משלימים את ההכנות, ועכשיו הם כבר שואפים עמוק ונערכים להניח את המוקשים הראשונים באדמה. צ'יזבט או לא, כולם כאן מוודאים פעמיים ושלוש לפני שהם דופקים את הבזנ"טים באדמה, מביטים זה על זה ומקווים לטוב. השטח הזה, אותו הם ממקשים, עבר כבר שתי סריקות של גלאי מוקשים בעבר - ובשתיהן נמצאו מוקשים באדמה.

הם מתחילים בעבודה ונראה כי עד עכשיו הכול הולך בסדר. הם מחברים את המוקשים למנגנונים המתאימים ולחוט ברזל שאמור למנוע מגשם וסחף להזיז אותם ממקומם, ואז מחכים להוראות נוספות. "עכשיו החוליה המצומצמת של החימוש תעבור בין המוקשים ותוציא מהם את הנצרה", מספר מפקד הכוח, הצוער תמיר אלבז, ממרחק בטוח. "הם הולכים במרווחים גדולים זה מזה ושומרים מרחק. זה הכול למקרה ש... טוב, אתם יודעים".

אחרי שהבורות כוסו אפשר לדווח על מיקוש מוצלח, והמוהנדסים משחררים אנחת הקלה. "כל מכשול אפשר לעבור, אנחנו יודעים את זה וזה לא מפתיע אותנו", אומר אילוז ומחייך. "ועדיין, צריך להבין שהמטרה של המכשול הזה היא לעכב אנשים ובעצם לאפשר לכוחות שלנו להגיב - וזה כבר שיפור לעומת מה שהיה עד היום. שלא תחשבו אחרת, אני לא אומר שיהיה בלתי אפשרי לעבור אותו, אבל כן - זה יהיה הרבה יותר קשה".