06.12.16 מנשה רייכמן - זיכרון גורלי כתבה מעיתון הלוחם

 

זיכרון גורלי  פורסם בעיתון הלוחם

 

 

בגיל 21 איבד קצין ההנדסה הצעיר מנשה רייכמן את שתי רגליו ואת מאור עיניו בפיצוץ של מטען חבלה, אבל הוא לא איבד לרגע את שמחת החיים והאופטימיות | ב־51 השנים שעברו מאז הוא הספיק להיות מרצה באוניברסיטה, בעל תואר דוקטור בבלשנות ערבית, ספורטאי מצטיין, רקדן מחונן על כיסא גלגלים ומשתתף קבוע בטיולים אתגריים עם רכבי שטח | מה הסוד שלו? "כל החומר שאתה לומד או מלמד צריך להיות אצלך בראש, בזיכרון, כי אין לך אפשרות ויכולת להציץ בדפים שהכנת מראש"

מאת דודו לוי רייך | צילום אריאל בשור

 

130 טיולים עם ג'יפים ורכבי שטח בתשע השנים האחרונות לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל, ובממוצע - כטיול אחד בחודש. זהו ההספק (הזמני כמובן) של ד"ר מנשה רייכמן (72), מומחה לבלשנות של השפה הערבית וחובב טבע מושבע. הנתון המספרי הזה מקבל משמעות עצומה כשמבינים שמדובר בנכה צה"ל, קצין חבלה בחיל הנדסה לשעבר שאיבד את מאור עיניו כמעט לחלוטין כבר לפני 51 שנים בהתפוצצות מטען ("יש לי תעודת עיוור"), וגם את שתי רגליו. אבל רייכמן, שמעולם לא נתן לפציעה הקשה שלו למנוע ממנו להגשים שורה ארוכה של חלומות, למד בדרכו הייחודית איך לעקוף גם את המכשלה הזו. גם כאן, כמו פעמים רבות בעבר, עמדו לצדו יכולת הלימוד העצמית הבלתי רגילה והזיכרון הפנומנלי שלו.

"יש לי ידע עצום בידיעת הארץ, אני סקרן ואני מת על הארץ", מסביר רייכמן בגאווה לא מוסתרת, "אני אמנם לא יכול להוביל טיול, אבל כשמגיעים לאתר מסוים יש לי תמיד מה להוסיף מעבר למה שהמדריך מספר".

ואיך מגיעים לזה?

"למשל, אני קורא המון כתבי עת שעוסקים בידיעת הארץ, מקליט את הטקסט ומסכם אותו במהירות. כך גם עשיתי כשהייתי סטודנט ומרצה באוניברסיטה. אני 'אוסף' את כל החומר בראש, ומוציא אותו החוצה במהלך הטיולים".

ואכן, מה שהתחיל בטיולי משפחות ממונעים עם קבוצת עיוורים מגובשת שנהגה לפקוד מקומות מרוחקים ואתגריים כמו שארם א־שיח ומנזר סנטה קטרינה בחצי האי סיני, רק הלך והתעצם עם הזמן. כיום משתתפים רייכמן וזוגתו איילה באופן קבוע בטיולי שטח ממונעים של כמה וכמה קבוצות של נכי צה"ל.

"בחמש השנים הראשונות לא היה לי רכב שטח, אז יצאתי כטרמפיסט", הוא מפרט. "אחר כך כבר קניתי סובארו פורסטר, שנחשב לרכב שטח די עדין, ואיילה זוגתי נהגה בו. היא נהגת תותחית. לאחרונה קניתי לנדרובר דיסקברי, שהוא רכב שטח נהדר, מהטובים שיש. אז כיום איילה, אני ולפעמים גם בתנו עדי בת ה־17 יוצאים לטיולי שטח שמארגן בית הלוחם בתל אביב, וגם לטיולי שטח של קבוצת נכי צה"ל מאצבע הגליל שקראה לעצמה 'צוות שמחה' על שם שמחה הולצברג ז"ל, אבי הפצועים. המדריך שם הוא מנחם מרקוס האגדי, שרבים ממורי הדרך בישראל היו תלמידיו. אני רוצה לציין גם את יואב לויטה, מדריך בחוות סוסים בגוש תל מונד, שהוא גם מורה דרך נהדר".

אבל בעצם בגלל העיוורון הכמעט מוחלט שלך אתה לא זוכה לראות את הנוף שחולף מולך בטיולים.

"נכון. אני לדוגמה יכול לראות באופן כללי עלים בשלכת, אבל לא את המבנה של העלה וגם לא את ההר שאנו נוסעים בו או את הנחל שאנחנו חוצים. מצד שני, הטיולים האלה מסבים לי הנאה אדירה - מעצם היציאה לחיק הטבע, מהריחות, מהאוויר הפתוח, מהחברותה של הקבוצה. מבחינתי, אין לזה תחליף".

הטלטל בין חיים למוות

מנשה רייכמן נולד בשנת 1944 בכפר סבא, אז עדיין מושבה, להורים חלוצים שעלו ארצה מרומניה בגיל 18 והביאו לעולם ארבעה ילדים - אותו, את אחיו הגדול ואת שתי אחיותיו הצעירות יותר. כשסיים את לימודיו בתיכון במגמה הריאלית, התגייס רייכמן לצה"ל - הישר לחיל ההנדסה, שהיה אז חיל צעיר וקטן. כבר אז סומן רייכמן גבה הקומה כמועמד לתפקידי פיקוד, והוא אכן סיים בתוך שנה וחצי קורס מש"קים - וגם קורס קצינים אג"מי. הוא סופח כקצין חבלה למפקדת פיקוד מרכז ושם, ב־15 בינואר 1965, שבועיים בלבד לפני שחרורו לחיים האזרחיים, אירע הפיצוץ ששינה לחלוטין את מסלול חייו.

"באותה תקופה החלו פעולות הטרור הראשונות של ארגון פת"ח", משחזר רייכמן. "קיבלנו ידיעה מודיעינית על חוליית מחבלים שמתכננת לחדור מאזור השומרון, שהיה אז בשליטת ממלכת ירדן, לקיבוץ מגל בעמק חפר. הם כנראה שמעו על כך שבקיבוץ יש שני בונקרים גדולים של תחמושת, והכוונה שלהם היתה לפרוץ אליהם ולגנוב מה שרק אפשר. הפיקוד הציב מארבים של צנחנים מסביב לקיבוץ, ואני וקצין חבלה נוסף מילכדנו את שני הבונקרים עם מטעני חבלה שהסתרנו בתוך מטפי הכיבוי בכניסה אליהם".

במהלך העיסוק של הקצין השני באחד המטענים שהכיל כחצי קילו של אצבעות חבלה, אירעה תקלה ובעקבותיה פיצוץ אדיר שהעיף את שני החבלנים באוויר. זה קרה בערב יום שישי, ושני הפצועים המרוסקים הובהלו בנסיעה מטורפת בדרכי עפר לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם החלו צוותי הרופאים להילחם על חייהם. "סבלתי מאיבוד דם מאסיבי ביותר והגעתי מחוסר הכרה למיון", מספר רייכמן. "היטלטלתי שלושה ימים בין חיים למוות, אבל בסוף הצליחו להציל אותי. הג'יפ שלנו, אגב, נהרס טוטאלית מהפיצוץ".

איפה נפצעת?

"שתי הרגליים שלי נקטעו - רגל ימין מתחת לברך ורגל שמאל מעל הברך, וגם נפגעתי קשה ביד ימין. חוץ מזה איבדתי לחלוטין את הראייה בעין ימין, כשבעין שמאל נרשמה פגיעה קשה ברשתית. אני מוגדר מאז 'שריד ראייה' ויש לי נכות 100+ ואף הרבה יותר מזה. אחרי כמה ימים העבירו אותי לתל השומר לסדרה ארוכה של ניתוחים. שם, במחלקה האורתופדית, שכבתי כשלושה חודשים, ובסך הכל עברתי הליך של שיקום שארך יותר משנה. באותה תקופה הכינו לי פרוטזות זמניות וקבועות".

ומה קרה עם הקצין השני בתאונה?

"זאת טרגדיה. הוא איבד את שתי רגליו, הרבה אצבעות בידיים, והפך לעיוור ולחירש. הוא היה אז בן 33. הרופאים הצליחו להציל אותו, אבל אחרי 23 שנים, בגיל 56 הוא נפטר".

בשורה הראשונה, עם טייפ ענק

כששוחרר מבית החולים חזר רייכמן הצעיר לבית הוריו, שם בנו לו חדר מיוחד המותאם לצרכיו של פצוע צה"ל עיוור כמעט לגמרי וקטוע רגליים. אז הוא גם הבין שכבר לא יזכה ללמוד את המקצוע עליו חלם - הנדסת חשמל בטכניון. "לא היה טעם", מסביר רייכמן, "גם בגלל שהייתי צריך לעבור לגור בחיפה, שזה לא היה אפשרי לפצוע כמוני שצריך ליווי צמוד, וגם כי ידעתי שאף אחד לא ייקח לעבודה מהנדס עם ראייה כמו שלי".

אבל רייכמן לא התייאש ולבסוף מצא את הייעוד שלו - לימוד השפה הערבית. "בתור ילד השפה הזו משכה אותי מאוד", הוא משחזר. "כשהייתי קורא את ספרי חסמב"ה, הייתי מעתיק מהם משפטים בערבית, לומד ומתרגם אותם. באותה תקופה לא היה באף מוסד אקדמי חוג ללימודי ערבית, אז נרשמתי לחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, שאחד הקורסים שלו היה לימוד השפה הערבית. אז גם אמרו לי שבעוד ארבע שנים עומד להיפתח חוג שיוקדש רק לשפה הערבית, ואני אכן הייתי בין תלמידי המחזור הראשון של החוג הזה. לא ידעתי מה אני אעשה עם המקצוע הזה בעתיד, אבל היה לי ברור שזה מה שאני רוצה ללמוד".

איך אפשר להיות סטודנט בכיתה כשאתה עיוור ולא מסוגל לראות לא את המרצה, לא את הלוח ואפילו לא לקרוא את מה שכתוב בספר ובמחברת שמונחים על השולחן שלך, מתחת לאף?

"הייתי מגיע להרצאות עם אבא שלי, שהיה במשך שנים המלווה הקבוע שלי, יושב בשורה הראשונה עם טייפ ישן ענק, מקליט את ההרצאות ואחר כך מתמלל אותן. זה לא היה קל, במיוחד שבהרצאה הראשונה מחוץ לחוג המרצה סירב לאפשר לי להקליט אותו בטענה שהוא מספר בדיחות והוא לא רוצה שזה יצא החוצה".

ואיך הסתדרת עם הסירוב הזה?

"בדיעבד, זאת היתה 'הבומבה' הראשונה שקיבלתי כנכה צה"ל - הידיעה שיש כאלה שלא מתחשבים בנכות שלך ובאילוצים שבהם אתה חי ופועל. אבל לא התרגשתי והמשכתי להקליט. היו קורסים שהייתי צריך לתמלל 70 שעות מוקלטות, שזה אומר לשבת שמונה ימים, תשע שעות ביום, ולתמלל. אחר כך פיתחתי שיטה משל עצמי, בה הייתי הופך את 70 שעות ההרצאה לארבע־חמש שעות של דיבור מהיר - וזוכר את כולן".

מה עשית בבחינות?

"כל הבחינות שלי היו בעל פה. זה לא הפריע לי לסיים תואר ראשון בהצטיינות יתרה ותואר שני בהצטיינות. כשהייתי מרגיש מוכן לבחינה, הייתי קובע עם המרצה והוא היה בוחן אותי בעל פה. פעם אחד המרצים שכח להביא את הדפים של הבחינה, אז עברתי אצלו את הבחינה בטלפון. מאוחר יותר, כשכבר הפכתי למרצה, הייתי גם בוחן את הסטודנטים שלי בעל פה. זה אומר שכל החומר שאתה מלמד צריך להיות אצלך בראש, בזיכרון, כי אין לך אפשרות ויכולת להציץ בספר או בדפים שהכנת מראש".

בשנת 1973, לאחר שסיים תואר שני באוניברסיטה העברית, פנה אל רייכמן פרופ' ששון סומך, ראש החוג לשפה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וחוקר אהוב ומוערך, והציע לו משרה של מרצה לערבית בחוג שלו. רייכמן נענה להצעה, למרות שלא היה מסוגל אפילו לראות את התלמידים שישבו מולו. "בשיעור הראשון הרגשתי כמו אחד שמובל לגרדום", הוא מספר, "אבל אחר כך כבר נכנסתי לעניינים והמשכתי להרצות שם במשך קרוב ל־30 שנה, עד שנת 2002".

אהבה על גלגלים

באותם שנים נאלץ רייכמן לטוס לארה"ב כדי להכין לעצמו משקפיים מיוחדים אצל האופטומטריסט היהודי־אמריקאי ד"ר פיינבלום, שאפשרו לו לקרוא סוף סוף חומר כתוב. הוא נאלץ להצמיד את הדפים ממש אל אפו. עם הזמן הוא גם החליט - מטעמי נוחות ובטיחות - להוריד מעל שתי רגליו את שתי הפרוטזות ולעבור באופן סופי לכיסא גלגלים. במקביל, הוא זכה להיכלל בקבוצה של שישה נכי צה"ל קשים שמשרד הביטחון בנה עבורם שישה בתים שכנים בהרצליה.

המהפך הנוסף בחייו של רייכמן התרחש לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשבית הלוחם תל אביב הוקם ונפתח. "הייתי מסיים את הלימודים וההרצאות באוניברסיטה ברמת אביב ומתייצב באופן קבוע בימים שלישי וחמישי בבית הלוחם, אוכל ארוחת צהריים, שוחה בבריכה ומשחק עם החברים כדור־שער, שזה משחק של עיוורים. בעידודו של יוסק'ה לוטנברג התחלתי להתאמן בהטלת כידון לקראת המשחקים הפראולימפיים שהתקיימו בסוף שנות השבעים בהולנד, ואף היו לי תוצאות מדהימות למרות שהטלתי את הכידון עם שתי אצבעות בלבד כשאני יושב על כיסא גלגלים. אבל בסוף לא זכיתי לצאת ולייצג את ישראל, כי שבוע לפני התחרות הודיעו לי כי בגלל הפרוטזות שעדיין לבשתי, אני צריך להתחרות בעמידה, שזה היה דבר בלתי אפשרי מבחינתי".

לימים יפגוש רייכמן בבית הלוחם תל אביב את איילה, זוגתו לחיים. זה קרה בשנת 1995, כמה שנים לאחר הקמתה של להקת הריקודים על כסאות גלגלים, "הורה גלגלים", אליה מיהר להצטרף. "כשהייתי צעיר אהבתי מאוד לרקוד ולא הפסדתי מסיבה", הוא מספר בחיוך. "יוסקה לוטנברג גרר אותי ללהקה, ונשארתי בה המון שנים. היה לי קשר טוב עם המדריכה אורלי באור, שגייסה חברות שלה לרקוד איתנו. אני קל וזריז ובנות הזוג שלי תמיד אהבו לרקוד איתי".

וכך הכרת את איילה?

"כן. היא היתה רקדנית מקצועית בלהקות מחול. יום אחד חברה שלה שהיתה צריכה לרקוד אתנו קיבלה 'רגליים קרות'. אז איילה החליפה אותה. כעבור זמן לא רב כבר היינו זוג - לא רק על רחבת הריקודים אלא גם בחיים. היינו עפים ביחד בריקוד, ויצא לנו להופיע עם הלהקה בפני קהילות יהודיות בשוויץ ובקנדה - וכמובן בפסטיבל המחולות בכרמיאל".

אחרי שפרש מהוראה באוניברסיטה התפנה רייכמן להגשים שני חלומות נוספים שלו: הוא השלים ב־2004 דוקטורט בבלשנות של השפה הערבית, כשעבודת הגמר שלו עסקה בלשונאי והחוקר אבן ג'ני. "הבלשן פרופ' גדעון גולדנברג מהאוניברסיטה העברית, שהוא חתן פרס ישראל, אמר לי שבכל פעם שהוא לוקח את העבודה שלי ליד - הוא מתרגש", מספר רייכמן בעיניים נוצצות.

במקביל, הוא מטפח בשנים בלוג פעיל, אישי ומאוד מצחיק, "מנשה רייכמן הומור וסאטירה", שמו, שבו הוא חושף לעולם את חוש ההומור הייחודי שלו. "התחלתי ב'קפה דה מרקר' ולפני שנים החלטתי לעבור לפייסבוק", מדווח רייכמן. "כבר בשנות השמונים יצא לי להכניס קטעים שלי למוסף הסאטירי המיתולוגי 'דבר אחר', ואחר כך למדור הסאטירי 'סימני נפט' שפורסם בעבר בעיתון 'מעריב'. אני מאוד אוהב להגיב בהומור על ענייני אקטואליה. בשלב מסוים אמרה לי איילת 'למה שלא תפתח בלוג משלך' - ואני השתכנעתי".

אז אפשר להגיד שאתה אחד מנכי צה"ל הכי מפורסמים בארץ.

"אולי. בבית הלוחם בתל אביב, בכל אופן, כולם מכירים אותי, אבל זה בגלל שאני שם מהיום שהמקום נפתח. אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו כדי לספר שלא פעם, כשאני מגיע לבית הלוחם או למשרדי ארגון נכי צה"ל, חברים אומרים לי 'שלום' ולא תמיד אני עוצר או מגיב להם. חשוב לי שיידעו שזה רק בגלל שאני לא מסוגל לראות אותם ולזהות מי עומד או חולף מולי, וזה הכל".