יפת"ח, רקטת זאב והרג הרמטכ"ל המצרי

 

על יחידת יפת"ח, רקטת "זאב" והרג הרמטכ"ל המצרי

המחבר: אל"מ (מיל') יגאל מילוא היה עוזרו של תא"ל דוד לסקוב בין השנים 1961-1970

ספטמבר 2016  

פתח דבר

   מאמר זה נכתב כחלק ממפעל ההנצחה והמורשת של יחידת יפת"ח—היחידה לפיתוח אמל"ח של חיל ההדסה—ואביה מולידה, תא"ל דוד לסקוב (1989-1903). בידוע כי השניים אינם ניתנים להפרדה. לסקוב מזוהה עם יפת"ח, ויפת"ח מזוהה עם לסקוב. שניהם כאחד תרמו רבות לפעילות החיל ומיצוב מעמדו בצה"ל עד ימינו אלו, כאשר יפת"ח כבר מסופחת לחיל החימוש. כדוגמא לדבר, מאמר זה יתמקד במבצע הפעלתה של רקטת "זאב מעופף", מבית היוצר של יפת"ח, במהלך מלחמת ההתשה. מבצע זה גבה את חייהם של מספר קצינים וחיילים מצריים, כולל רמטכ"ל צבא מצרים. 

 

הקדמה

אחד התחומים שלסקוב ויפת"ח עסקו בהם רבות, היה קשור בהעברת והנחת חומרי נפץ לצורכי חבלה. כמי שהיה בעל ניסיון מבצעי ופיקודי עשיר, לסקוב היה מודע היטב לסכנות הרבות הכרוכות בפעילות מסוג זה. לפיכך, אחד העקרונות שהנחו אותו, היה הניסיון לצמצם עד כמה שניתן, את ההסתמכות על פלסים וחבלנים. לסקוב נטה להיעזר באמצעים טכנולוגיים שונים, דוגמת מנועים רקטיים, רק"מ ומסוקים. למגמה זו יש דוגמאות רבות. כאן נסתפק באיזכור קצר ותמציתי של "מטען 90", "מטען מתהפך", מטען "ירבוע", צפ"ש ו"מטען ל' ". כל אחד ואחד מהאמצעים הללו פותח ביפת"ח, והופעל באמצעים טכנולוגיים שונים, שהקטינו משמעותית את מידת הפגיעות של החבלנים שהפעילו אותם (לפרטים נוספים ראו את הערך "יחידת יפת"ח" בוויקיפידיה ואת הספר הטכנולוגיה בשירות פיקוד הדרום: סיפורה של יחידה צבאית מיוחדת 1988-1968, המחלקה להנדסת מכונות, אוניברסיטת בן-גוריון, 2010). אמצעי נוסף, שהתבסס על מנוע רקטי 240 מ"מ, היה ה"זאב".

 

זאב מעופף

בין השלל הרב, שצה"ל תפס במלחמת ששת-הימים, נימנו גם אלפי מנועים רקטיים 240 מ"מ. לסקוב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. העקרונות המנחים בפיתוח ה"זאב" הניח כי צה"ל פרוש לאורך קו תעלת סואץ, כאשר מעברה השני של התעלה, נמצאים כוחות מצריים. רוחב התעלה היה קבוע - 180 מטרים - והיה המכשול היחידי שהפריד בין הכוחות. בנוסף, צה"ל הכיר בכך שלצבא המצרי יש עדיפות מספרית גדולה בקני מרגמות וארטילריה, ושבמוקדם או במאוחר הוא ירה על המעוזים אש תופת. עוד היה ידוע, כי למעוזים לא היה מענה מבצעי מתאים, וכי פעילות חיל-האוויר באזור היתה מוגבלת בעיקר בשל איום טילי נ.מ, ותנאי מזג אוויר משתנים.

זהו הרקע לפיתוח ה"זאב", שהיה רקטה בעלת ראש קרבי במשקל 250 ק"ג, ושעוצמת הפעלתה זהה לפצצת אוויר 500 ק"ג (הכוללת 250 ק"ג חומר נפץ). מטעני ה"זאב" היו מבוססים על הפעלה פשוטה, כמעט פרימיטיבית, אך בדיעבד הם הוכחו כיעילים ביותר.

פיתוח ה"זאב" נמשך חודשים ספורים בלבד והסתיים בשנת 1968. בסיום התהליך  לסקוב וקומץ אנשים נוספים מיפת"ח הציגו את הרקטה--היו שכינו אותה טיל קרקע-קרקע -- לרמטכ"ל, לסגנו ולפורום רחב של קצינים בכירים במטכ"ל. יפת"ח עבדה יומם ולילה על יצור הסדרה הראשונה, שכללה 150 "זאבים". המערכת כללה את הרקטה, המשגר, אמצעי הפעלה, והוראות הפעלה מודפסות שהוצמדו לכל רקטה. גם הפעם הבינו ביפת"ח, שפיתוח אמל"ח הוא דבר חשוב, אך הטמעתו ביחידות הלוחמות חשוב לא פחות. בתחילה הצמידו את המטענים למעוזים ואחריות על הפעלתם הייתה של מפקד המעוז. התברר שלא פעם ולא פעמיים, מפקדי מעוזים נדרשו להפעיל את ה"זאב" תוך כדי הפגזה ארטילרית מסיבית שניתחה עליהם. לכן בחלק מהמקרים ה"זאבים" כלל לא הופעלו, ואלה שהופעלו הופעלו בחיפזון ולא לעבר מקורות האש. לצורך בדיקת ולימוד הנושא, קצין ההנדסה של אוגדה 252,סא"ל אשכול יהושע ("שקול"), מינה צוות מפעילי "זאבים" בראשותו של סרן אבי יחזקאלי (היום סא"ל במיל'). מיום שאבי קיבל את האחריות על הפעלת ה"זאבים" יעילותם והיכולת לעשות בהם שימוש מבצעי עלו לאין שיעור.

 

מבצע הפעלת "זאב"

 בשיחה שקיימתי לאחרונה עם אבי יחזקאלי, למעלה מארבעים שנה לאחר שלחם באוגדה, הוא אמר את הדברים האלה:

מלחמת ששת-הימים הסתיימה בהישגים מרשימים ואופוריה בכל חלקי העם, תוך תקווה שהשקט הגיע לתמיד. לא כך חשבו המצרים, שראו בתוצאות המלחמה עלבון והשפלה. ב-1.7.1967 החלו תקריות אש שכללו פשיטות קומנדו וירי ארטילרי מסיבי על המעוזים. כתוצאה מפעולות אלו בתאריך 8.7 היו לנו חמישה הרוגים, ובתאריך 14.7 שבעה הרוגים נוספים. למחרת הופל מטוס של חיל-האוויר. נפגעים נוספים נגרמו לנו כתוצאה מהפגזות ומארבים גם ב- 8.8. בתאריך 10.8 בתיווך של משקיפי האו"מ חלה רגיעה שהחזיקה מעמד כחודש וחצי, עד 21.9 בו נהרגו 4 חיילים. שוב רגיעה של חודש וב-21.10 הותקפה והוטבעה משחתת אילת וספגנו 47 הרוגים. בתגובה הפציץ חיל-אוויר את בתי הזיקוק בעיר סואץ.

   בחודש יוני 1968 התחדשו ההפגזות בפירדן ובאיסמעיליה, ושוב ספגנו נפגעים רבים. בניסיון לשתק את האש המצרית הופעל חיל האוויר. ב-1.8 שוב הופל מטוס וטייסו נסים אשכנזי נפל בשבי. אז כבר נפרסו סוללות זאבים לאורך קו התעלה והיו מוכנים לפעולה. בתאריך 8.9.68 התקיימה הפגזה כבדה לאורך 100 ק"מ של קו התעלה – מקנטרה ועד סואץ, שגבתה את חייהם של עשרה חיילים.

בתגובה הופעלו מספר "זאבים". בצילומים שנעשו זוהו פגיעות קשות בצד המצרי. לסקוב נקרא לאג"מ/מבצעים שעדכן אותו בתוצאות הנזק שגרמו ה"זאבים", ולאות הוקרה הוענק ללסקוב וליחידה "קלף" הוקרה והערכה על כך. השפעת ה"זאבים" הייתה גדולה והגזרה נרגעה יחסית, עד שב-26.10 נפתחה הרעשה כבדה נוספת, שגבתה 15 הרוגים ישראלים נוספים. המעוזים לא היו מוגנים דיים, ולמעשה החלה "מלחמת ההתשה". בתגובה יצא חיל-אוויר למבצע "הלם" – פיצוץ גשרי נג'ה חמדי וקינה, שעל הנילוס, במרחק כ-100 ק"מ מקהיר. הפגיעה בגשרים נעשתה בעזרת ב"מטעני מזלף" שפותחו על-ידי לסקוב ואנשיו. כוח נוסף של צנחנים חיבל בקו מתח גבוהה בעומק השטח המצרי. שתי הפעולות הללו, חבלה בגשרים על הנילוס, וניתוק קו החשמל שגרם עלטה על אזורים נרחבים בבירה המצרית, יצרו הלם ומבוכה להנהגה המצרית. פעולות אלו גררו רגיעה לאורך קו התעלה של כארבע וחצי חודשים. הזמן הזה נוצל על-ידי חיל ההנדסה לביצור המעוזים – בנית בונקרים, ושכפצי"ם. גם השכפ"ץ היה פרי פיתוח של לסקוב ואנשיו. הבונקרים המוגנים הפחיתו במידה ניכרת את מספר הנפגעים מכוחותינו, וחיי לוחמים רבים ניצלו בשל כך.

   ביום 8.3.1969 שוב הפגזה כבדה על המעוזים, אך הפעם המעוזים כבר היו מוגנים. ביום 23.6.1969 נשיא מצרים עבדול נאצר הכריז על מלחמת התשה נגד היהודים, שלמעשה כבר היינו בה מספר חודשים.

   מיום שהוטל עלי להיות אחראי על הפעלת ה"זאבים", למדתי את הנושא על בוריו – הצבת המשגר, ביסוסו, הכנת הרקטה לשיגור, טיפול בנצרות הבטחון, והפעלתו. מידי בוקר נקראתי למודיעין אוגדה, שציידו אותי בתצ"א (תצלום אוויר), והגדירו לי על אילו מטרות לירות.

   בתאריך 9.3.1969 קיבלתי תצ"א עליה סומנה כמטרה בונקר באיסמעיליה. באותו לילה יצאנו לשטח והפעלנו את ה"זאב" על פי התרגולת - כן השיגור הוצב בדיוק הנדרש, תוך הקפדה על פילוס וייצוב המשגר, והפעלה חשמלית של הרקטה. לא ידענו, וזה גם לא היה עניינינו, מה טיבה של המטרה. למחרת בבוקר נודע לנו שה"זאב" פגע במדויק בבונקר בו שהה הרמטכ"ל המצרי עבדול מונעים ריאד, ומספר קצינים בכירים מהמטה שלו. התוצאה הייתה שהרמטכ"ל וכל מי ששהה במחיצתו, נהרגו. התדהמה וההלם במצרים היו עצומים.

   בבוקר נקראתי בבהלה למשרדו של סגן מפקד האוגדה, עד כמה שזכור לי היה זה צ'יץ'. לא היה לי מושג מה הייתה הסיבה לכך. התייצבתי בלשכה בחשש שמא עשיתי משהו לא נכון. הפקידה הכניסה אותי לאחר כבוד למשרדו של סגן המפקד ומבלי שברך אותי בבוקר טוב אמר: "יש לך מושג למה גרם ה"זאב" שהפעלתה בלילה?" והוסיף: "הרגת את הרמטכ"ל המצרי"! קיבלתי ברכות ותשבחות ועזבתי את הלשכה בהרגשת סיפוק וניצחון.

   אולם הפגזות המצריות המאסיביות נמשכו ללא הרף וביתר עוצמה. הדבר דרש תגובה באמצעים לא תקניים. הארטילריה שלנו, ואמצעי האיכון שהיו ברשותנו, היו זניחים ביחס למספר הקנים שהרוסים סיפקו למצרים. למדנו שגם אמצעי האיכון שלהם היו טובים משלנו, ומיד בהפגזות הראשונות אתרו ושיתקו את סוללות החת"מ שלנו. גם הפעלת חיל האוויר הייתה מוגבלת בשל ההגנה הצפופה של סוללות אש נ.מ וטילי SA3 שקודמו לקו התעלה, בניגוד להסכם, אך המצרים לא התייחסו להסכמים. התוצאה הייתה שה"טיל כופף את כנף המטוס", כפי שהתבטא סגן הרמטכ"ל האלוף עזר ויצמן.

   "הזאבים" היו באותה עת המענה האפקטיבי מכולם כנגד ההפגזות המצריות.

   מידי יום המשכתי לפקוד את משרד המודיעין, מהם קיבלתי הנחיות לאלו מטרות להפעיל "זאבים" שהוכחו כמענה הולם להרעשות ארטילריות של הצבא המצרי. התגובה ב"זאבים" גרמה למצרים לחדול מירי ולהפוגה בהפגזות למספר ימים.

עד כאן עדותו של סא"ל מיל' אבי יחזקאלי.

 

סוף דבר

סיפור פיתוחה של רקטת ה"זאב" והפעלתה במלחמת ההתשה, מהווה נדבך אחד מסיפור פועלם של יפת"ח ולסקוב. פרטים נוספים על פיתוח הרקטה וייצורה מופיעים במאמר נוסף שכתבתי "תושיה בחבלה – ה"זאבים" וה"מזלפים" במלחמת ההתשה". המאמר זמין לקריאה בבאתר "יחידת יפת"ח" בויקיפדיה.