יפתח במלחמת ששת הימים בירושלים

 

יפת"ח  במלחמה לשחרור ירושלים, 5-7 יוני 1967 (פרק ראשון)

כתב: אל"מ (מיל') יגאל מילוא *

 

פתח דבר

תא"ל דוד לסקוב ז"ל שרת בחיל ההנדסה כשלושים שנה, מיום הקמת צהל ועד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. בעת שרותו בחיל ההנדסה מילא תפקידים רבים, הבולטים שבהם: ק. הנדסה של חטיבת גולני, מהנ"פ צפון, רע"נ שדה במפקדת קצין הנדסה ראשי, סגן קהנ"ר, ומפקד יחידת יפת"ח.

לסקוב היה קצין יוצא דופן בנוף החיל, ובצהל בכלל. לסקוב היה אדריכל בהכשרתו המקצועית, אך פיצץ והרס יותר משבנה. מוחו הקודח לא נתן לו מנוח. כמעט מידי יום הגה רעיונות חדשים, שאופיינו ביצירתיות יוצאת דופן, כיצד לשפר את יכולתם של הלוחמים, תוך דגש על מילוי המשימות בביטחון, תוך שמירה על שרידותם ובריאותם של החילים.

מאמצע שנות השבעים נאלץ לסקוב להיפרד בעל כורחו מחייל ההנדסה, הוא ויחידתו, ולעבור לכפיפות של חייל החימוש.

 רקע כללי

מהיום הראשון של עבודתי עם לסקוב אני זוכר את האתגרים ההנדסיים שהעמיד בפניו אלוף פיקוד המרכז, בדרישה לתת פתרון לבעיות הנדסיות בגזרה הירושלמית. כאמור, הגורם הדורש והמאפיין היה פיקוד המרכז, תחת מטריה צמודה של אג"מ מבצעים במטה הכללי. מידי פעם זימנו את לסקוב לאג"מ מבצעים והציגו בפניו בעיות הנדסיות להן נדרשו פתרונות כגון, הבקעת חומת העיר העתיקה, פריצת שדות המוקשים והגדרות שסבבו את בית ספר לשוטרים/גבעת התחמושת, פיצוח עמדות מבוצרות של הצבא הירדני לאורך הקו העירוני בירושלים, ועוד. כל אחת מהדרישות המבצעיות הללו היוותה אתגר טכני יוצא דופן, ולסקוב נקרא לתת להם מענה. וכך במשך מספר שנים, נוספו עוד ועוד דרישות שלכולן נמצאו פתרונות הנדסיים ייחודיים.

ברשימה זו אתייחס לפיתרון שניתן לפיצוח והריסת עמדות של הלגיון הירדני לאורך הקו העירוני בירושלים. הקו העירוני כפי שכונה, הפריד בין חלקה המזרחי (שנשלט על-ידי הלגיון הירדני), והמערבי (שנשלט על-ידי צהל) של העיר.

המדובר בפיתוח רקטה עם ראש קרבי דו-שלבי שנורה מתוך העמדות הישראליות לעבר העמדות המבוצרות של הלגיון.

הרקטות שפותחו נוסו והוכחו בתנאי שטח על מטרות דומות לאלו שבמציאות.  בחלוף הזמן  נקבע כי יוקצו ללסקוב בונקרים מיוחדים במחנות של פיקוד המרכז ברמלה, ובמרכז תחמושת. נקבע כי בבונקרים אלו יאוחסנו האמצעים בכמות מבצעית כפי שנדרשו, ויהיו בכוננות ליום פקודה. שני הבונקרים היו באחריותי. התייחסתי אליהם כאל בבת עיני. בכל הזדמנות שנקרתה בפני הייתי נוסע למחנה ברמלה ולמרכז תחמושת, בודק בזהירות המתחייבת את מצב הבונקרים. אם היו נעולים כראוי, אם לא הייתה עשביה שצמחה קרוב מידי למבנים שעלולה הייתה לעלותם באש. אח"כ הייתי נכנס לתוכם ובודק את תכולתן – מצב התחמושת, הפרדה לקבוצות (נפצים, מאיצים, חומרים הודפים, מציתים ועוד), שאין חדירת מים, עובש וכו'. במילים פשוטות היה זה הבייבי שלי. רק לי היו מפתחות לבונקרים אלו, ואף אחד אחר מלבדי לא נכנס אליהם. מאוחר יותר כאשר עברנו לייצור סדרתי של מטענים שונים בכמויות מבצעיות, מסרו לאחריותנו בונקרים נוספים במרכז תחמושת וגם אליהם התייחסתי באותה מסירות.

בתקופה זו שימש לסקוב כסגן קצין הנדסה ראשי במפקדת קצין הנדסה ראשי בקריה בתל-אביב. יפת"ח עדיין לא הייתה קיימת. אני הוצבתי במפקדת קצין הנדסה ראשי, בדרגת סגן, וקבלתי מינוי של קצין ניסויים. קצין הנדסה ראשי העמיד לרשותו של לסקוב במחנה צריפין מהנדס עתודאי ושלושה מסגרים, אזרחים עובדי צהל, וקצת כסף לפיתוח. וכך היינו מחלקים את זמננו בין הקריה בתל-אביב, בית המלאכה בצריפין, שטחי ניסויים, ואין ספור סיורים בשטח בשלושת הגזרות – בפיקוד מרכז, צפון ודרום. קבוצת האנשים הקטנה שעבדה תחת פיקודו של לסקוב כונתה בצהל "חולית לסקוב".

ההכנות למלחמה

מלחמת ששת-הימים תפסה אותנו עם בונקרים עמוסים באמצעים שיועדו לשימוש בגזרה הירושלמית. אמצעים שהוכנו מבעוד מועד אך לא נראה שיהיה להם שימוש בעתיד הנראה לעין. המאמץ העיקרי שלנו ערב המלחמה היה לצייד את סיירת מטכ"ל במטעני חבלה שפתחנו, מטיפוס  "ירבוע" – מטעני חבלה דו שלביים שיועדו לפגוע ולהוציא מכלל שימוש את שדות התעופה של הצבא המצרי. בפיתוח ה"ירבוע"  התרכזנו והשקענו מאמצי פיתוח במשך שנים. בתקופת ה"המתנה" (לפני מלחמת ששת-הימים) עסקנו בייצור של עשרות מטענים שיועדו לסיירת מטכ"ל, ולסיירת של חטיבת הצנחנים 55, עליהם הוטלה המשימה להוציא את שדות התעופה המצריים מכלל פעולה ולמנוע על-ידי כך המראות ונחיתות של מטוסי ח"א המצרי. הרכבנו כ-80 מטעני "ירבוע", וכן הכנו מטעני חבלה עם השהיות שונות להרס המטוסים בעת שהייתם על המסלולים. סיירת הצנחנים של חטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור (מפקד הסיירת היה קפוסטה) , וסיירת מטכ"ל (סגן מפקד הסיירת היה אהוד ברק), דחקו בנו ימים ולילות להשלים את ייצור ה"ירבועים" ומטעני החבלה. ערב המלחמה כל המטענים הושלמו, ואת חלקם הספקנו למסור לסיירות. אולם כידוע, בבוקר ה-5 ביוני 1967 פעל חיל האוויר הישראלי בתחכום ובעיתוי נכונים, והרס את כל צי מטוסי ח"א המצרי על שדות התעופה שלו. הסיירות הופנו למשימות אחרות.

בשל התפתחות האירועים בגזרה הירושלמית הופנתה חטיבה 55 שיועדה לפעול בגזרה המצרית לירושלים. מוטה, מפקד החטיבה, שהיה רמ"ח מבצעים במטכ"ל, הכיר את כל האמצעים שלסקוב פיתח והורה להשתמש בהם בלחימה בירושלים. כולם הופתעו מתוצאות ההרס במצרים ומ"שינוי משימה" שהוטל על חטיבה 55, לעלות לירושלים ולהתכונן לכבוש ולשחרר את חלקה המזרחי. אף שהופתענו לא נבהלנו מאחר והבונקרים בפיקוד המרכז ובמרכז תחמושת היו מלאים באמצעים שהכינונו מבעוד מועד. בעמדות הקו העירוני בירושלים היו מוצבים מטענים שנועדו להרוס את העמדות המבוצרות של הצבא הירדני. בדיוק על זה נאמר כי "מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת".

השתלשלות האירועים ערב מלחמת ששת-הימים

אי אפשר להיכנס לאווירה שהייתה לפני המלחמה בלי לציין מספר אירועים שקדמו לה. מהשתלשלות הדברים כפי שאפרט בקצרה, ניתן ללמוד עד כמה מהר אפשר להתדרדר ממצב של חיים נורמאליים למצב של מלחמה בשלוש חזיתות במקביל. בתנאים שהתהוו אז לא היה ברור כלל אם מדינת ישראל תמשיך להתקיים גם לאחר המלחמה, עד כדי כך היה המצב חמור ולא ודאי.

 

ב- 15 מאי 1967 – ר' אמ"ן מדווח לר' הממשלה אשכול שהצבא המצרי החל לנוע לחצי האי סיני. מתקיים מצעד יום העצמאות בירושלים במתכונת מצומצמת.

ב- 17 מאי 1967 – המצרים דורשים מכוחות האו"ם לפנות את סיני והם ממהרים לעשות זאת.

ב- 18 מאי 1967 – ישראל החלה לגייס כוחות מילואים.

ב- 22 מאי 1967 – נשיא מצרים עבדול נאצר מבקר בבסיס ח"א המצרי בביר-גפגפא בסיני, מודיע על סגירת מיצרי טירן ומכריז "אם היהודים מאימים במלחמה אני אומר להם אהלן וסהלן".

ב- 23 מאי 1967 – נשיא מצרים נאצר הורה להוציא את הצבא המצרי מתימן ולהעבירו לסיני.

הצבא הירדני נכנס למערכי חירום.

ב- 23 מאי 1967 – דובר ממשלת ירדן מודיע שממשלתו התירה כניסת כוחות עיראקים לשטחה.

ב- 26 מאי 1967 – נשיא מצרים נואם בפני באי ועידת הארגונים המקצועיים במצרים ואומר "מטרתנו להשמיד את ישראל. זו תהיה מלחמה טוטאלית".

ב- 29 מאי 1967 – חוסיין מלך ירדן טס למצרים וחותם ברית ירדנית-מצרית.

הגנרל המצרי מינעם ריאד מקבל את הפיקוד על החזית המזרחית.

ב- 31 מאי 1967 – בצהל הוחלט כי השיירה המתוכננת לעלות להר-הצופים לא תעלה.

ב- 1 יוני 1967 – מוקמת ממשלת ליכוד לאומי. משה דיין מתמנה שר הביטחון.

עיראק מצטרפת לפיקוד הערבי המשותף.

ב- 3 יוני 1967 – המלך חוסיין מודיע שהעיראקים תופסים עמדות בגבול ישראל.

ב-5 יוני 1967 – בשעה 0900 – סמנכ"ל משרד החוץ, מר לוריא, מוסר לנציג האו"ם אוד בול איגרת עבור המלך חוסיין ובה הוא מודיע כי ישראל נלחמת בגזרה המצרית אך אין בכוונתה להלחם בירדן אם זו לא תחל בה.

בשעה 09:27 – המלך חוסיין נואם ברדיו הירדני ומביע תקווה להחזיר את המולדת השדודה.

בשעה 10:45 – יריות ראשונות בירושלים. אישה יהודיה נהרגת.

בשעה 11:42 – הצבא הירדני מפגיז בתותחים את הר-הצופים ורמת-רחל.

בשעה 13:00 – כוחות ירדניים תופסים את ארמון הנציב.

 

עד כאן בתמצית השתלשלות הדברים ערב מלחמת ששת-הימים.

המטרות והאמצעים

 

אתגרים הנדסיים עיקריים:

* פגיעה במטרות שטח בנוי בחלקה המזרחי של העיר.

* הריסת עמדות אויב מבוצרות לאורך הקו העירוני.

* הבקעת חומת העיר העתיקה.

* פריצת גדרות והשמדת מוקשים בחזית בית ספר לשוטרים/גבעת התחמושת.

* אמצעי הגנה לכוחותינו בהר-הצופים.

 

האמצעים העיקריים שפותחו היו:

* "מטען 90" – למטרות שטח בנוי.

* מטעני "ל" – להרס עמדות מבוצרות.

* "ציפור 2" – לפריצת גדרות ומוקשים.

* מטען "אבטיח" – להגנת כוחותינו בהר הצופים.    

* מטען מתהפך –להבקעת חומת העיר העתיקה.

(הערה: כתבה זו תתייחס למטען "ל" בלבד).

 

מטען "ל"

מטען "ל" הנו רקטה, בעלת ראש קרבי  דו-שלבי, שנועד להרוס עמדות מבוצרות של הלגיון הירדני לאורך הקו העירוני בירושלים.

המטען כלל ראש של פצצת בזוקה 82 מ"מ על בסיס מטען חלול, ובנוסף מטען עיקרי של חומר נפץ מסוג ט.נ.ט. יצוק במשקל 5.5 ק"ג. המטען הועף באמצעות מנוע רקטי 80 מ"מ ממשגר הבנוי משתי מסילות פלדה כבדות. לתזמון הפגיעה נעשה שימוש במרעום הפעלה לייזום המטען החלול, ובמרעום הפעלה להפעלת המטען העיקרי. בנוסף הרכבנו מרעום להשמדה עצמית, שנועד להשמיד את המטען במקרה של אי פגיעה במטרה, ובכך למנוע אפשרות שיפגע במבנה קדוש – נוצרי או מוסלמי -  בצד הירדני.

עמדות הלגיון לאורך הקו העירוני היוו מאז מלחמת השחרור אתגר הנדסי בלתי פתור. כל הניסיונות לפגוע בעמדות שמהן ירו חיילי הלגיון לעיתים קרובות  לעבר אזרחים ישראלים שלווים בצד שלנו, לא צלחו. צלפים ירדנים ירו והרגו אזרחים בכל פעם שעלה בדעתם ולצ.ה.ל לא היה מענה הולם.   

ראוי להזכיר כי מאז שביתת הנשק, בתום מלחמת השחרור, נקבע כי אין להכניס לירושלים – משני הצדדים – נשק כבד, טנקים או מטוסים. האמל"ח הכבד ביותר שניתן היה להפעיל הייתה הבזוקה 82 מ"מ. היו שני טיפוסי פצצות  בזוקה – פצצת מטען-חלול ופצצת מטען-נפיץ. שני המטענים הללו הופעלו לא פעם על העמדות הירדניות אך לא גרמו להן  נזק משמעותי. המטען הנפיץ גרם שריטוט קלות על חזית העמדות, והמטען-החלול יצר נקב זעיר בקיר העמדה שבחזיתה אבן ירושלמית. לאחר מלחמת ששת-הימים כאשר יכולנו לראות את העמדות הירדניות מהצד שלהם, רק אז הבינונו את התחכום בתכנון העמדות וכיצד נבנו. חזית העמדה הייתה בנויה משני קירות, החיצונית מאבן ירושלמית, והפנימית מבטון מזוין שלא נראה מהצד שלנו. חרכי הירי נבנו גם הם בחוכמה – חרכים צרים וארוכים בעלי זוויות המאפשרות הכנסת קנה רובה ותמרון ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה. לצופה מהחזית נראה חרך צר וארוך והיה כמעט בלתי אפשרי לפגוע בו. העמדות נבנו במספר מפלסים שהוו הגנה בפני פגיעות ישירות. טרם המלחמה לא היה לנו מושג איך בנויות העמדות הללו, אך בכל פעם שניסו להרוס אותן או לגרום להן נזק משמעותי הדבר לא צלח. אחרי כל ירי של חיילי צהל התברר שלא גרמנו לעמדות וליושבים בהן נזק, והלגיונרים יכלו לחזור ולפעול מייד אחרי הירי שלנו כאילו לא התרחש כלל. נדרש על כן משהו חריג ויצירתי לפריצת האובייקט המיוחד הזה, שלא היו לנו עליו פרטים הנדסיים מדויקים, ולכן גם לא ידענו כיצד  להתגבר עליו.

 

 

הרעיון של לסקוב היה ממש גאוני. רקטה עם מטען דו-שלבית, הנורה אופקית, שבראשו מטען חלול ואחריו מטען עיקרי הנדחף במהירות ובעוצמה על-ידי מנוע רקטי לתוך העמדה. עם פגיעת הרקטה במטרה הופעל מטען ראש-חלול שיצר נקב בקיר החיצוני של העמדה, והפעיל במקביל מרעום השהייה (בעל השהייה של 25 מילי/שניות). המרעום הפעיל את המטען העיקרי, לאחר שחדר לתוך העמדה בסיוע כוח הדחף של המנוע הרקטי, ואז מתפוצץ. לפיצוץ של מטען חומר נפץ בתוך מבנה יעילות הגדולה פי 8 מפיצוץ מטען זהה מחוץ למבנה. במילים אחרות, למטען חומר נפץ מסוג ט.נ.ט. יצוק במשקל 5.5 ק"ג המתפוצץ בתוך עמדה/חלל סגור יעילות הזהה למטען של חומר נפץ במשקל 44 ק"ג המתפוצץ מחוץ למבנה. אין עמדה שיכולה לעמוד בפיצוץ כזה, וככל שהעמדה מבוצרת יותר ההרס גדול יותר.

הרעיון, מרגע שנהגה הצית את הדמיון. השם הראשון שנתתי לו היה "מטען יהלום" כה מבריק הוא היה. יותר מאוחר שונה השם למטען "ל" ע"ש הממציא כמובן. נעשה פיתוח מואץ שלווה בעשרות ניסויים על מטרות גדולות במיוחד. התוצאות היו מרשימות. בהדגמה האחרונה שנעשתה בנוכחות הרמטכ"ל הופעל המטען כנגד משרפת סיד נטושה בסמוך לכפר שמואל, שעובי קירותיו 2 מטרים. המטען חדר את הקיר, התפוצץ בתוכו והרס את כל המבנה. הרושם היה עצום, ובו במקום הוחלט להצטייד במספר מטענים, כמספר העמדות הירדניות, ולהציב מטען "ל" מול כל עמדת אויב.  מאחר ועוצמת ההרס הייתה כה גדולה נקבע כי המטען יוכרז כ"סודי ביותר" והוראת הפעלה תינתן רק באישור רמ"ח מבצעים במטכ"ל (אל"מ מוטה גור).

בתמונה: יצחק רבין הרמטכ"ל, בר-לב ס' הרמטכ"ל, מוטה גור רמ"ח מבצעים, יונה אפרת רע"נ מבצעים, וקצינים נוספים מהמטה הכלל ופיקוד המרכז. בטחון  שדה במטכ"ל, בתאום עם אג"מ חטיבה 16 (החטיבה המרחבית של ירושלים) ואתנו, הכינו סיפור כיסוי להבטיח סודיות מוחלטת של האמצעי. סיפור הכיסוי היה שבכל העמדות לאורך הקו בעירוני יוצבו "מטעני כרוזים" שיירו לעבר ירושלים המזרחית (הירדנית), ויפזרו כרוזים בכל העיר, בכוונה לשבור מוראלית את רוח האזרחים והלוחמים הירדנים. הוסבר כי זוהי דרך למלחמה פסיכולוגית שהשפעתה על האויב נלמדה מצבאות אחרים והוכחה  כאמצעי יעיל ואפילו עדיף על אמצעי חבלה קונבנציונליים. זה הסיפור שהופץ בין מפקדי וחיילי החטיבה. חטיבה 16 התבססה בעיקרה על חיילי מילואים שאיישו את העמדות בקו העירוני והתחלפו אחת ל-4 שבועות. הסיפור עבר במהרה בין כולם ונקלט מצוין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכאן התחיל המרוץ אחר ייצור המטענים והמשגרים. הדרכת החיילים ומפקדיהם נעשתה אחת ל-4 שבועות, בכל פעם שהתחלף כוח המילואים בקו. ארגז עץ מיוחד נבנה לצורך אחסון המטען ונצבע עליו באותיות גדולות "מטען כרוזים". בנוסף למטען, המנגנונים ואמצעי האבטחה, הכיל הארגז את כל מערכות ההפעלה – כבל חשמלי דו-גידי, פצץ 10 (מחולל זרם להפעלת המנוע הרקטי), מכשיר לבדיקת רציפות המעגל החשמלי, והוראות למפעיל.

הצבת המשגרים היה פרויקט בפני עצמו. המשגר שהיה בנוי משני פרופילי פלדה, שקל כ-200 ק"ג. אורך המשגר היה 2.5 מטר. את המשגר העלינו לעמדות בהסתר, בחשכת לילה, שהאויב לא ירגיש ולא יבחין בפעילות יוצאת דופן, שכן עמדותיו היו בסמיכות לעמדות שלנו. העמדות שנבחרו להצבת המשגרים היו בדרך כלל בדירות בניינים שאוכלסו על ידי אזרחים תמימים שלא ידעו מה קורה מתחת לאפם. דיירים בדלת הסמוכה, בקומה שמעל או בזו שמתחת לא חשדו שבצמידות להם הוצבו מטעני חומר נפץ בעלי כושר הרס כה גדול. את המשגרים העלינו בידיים, בעזרת 6 חיילים. להגיע לעמדה נדרשנו לעלות בחדרי מדרגות צרים שלא תוכננו ונועדו לכך. כל זאת בשקט מבלי שהאויב ישמע, ובלי שהדיירים יחשדו במשהו. אפשר רק לחלום על כך שמישהו בימים אלו יהיה מוכן לקחת על עצמו אחריות ולאשר הצבת מטענים בסדר גודל כזה בתוך מבני מגורים אזרחיים.

את המשימה לכוון את המשגרים לעבר עמדות הירדנים לקחתי על עצמי מאחר והיה לי ניסיון מצטבר מוכח מכל ניסויי הירי שבצענו במהלך הפיתוח. פעולת הכיוון נעשתה למחרת היום בו הצבנו את המשגרים, באור יום. משהכיוון הסתיים, קיבענו את המשגר לרצפת החדר בעזרת מסמרות פלדה ובטון, באופן שלא יוכל לזוז ממקומו. את הקצה הקדמי של המשגר קרבנו עד כמה שאפשר לקיר החיצוני של העמדה, בקו ישר ובניצב לחזית העמדה הירדנית. לאחר זמן על מנת לא למשוך תשומת לב, הגיעו פועלי בניין שפרצו פתח בחזית העמדה וסגרו אותה חזרה עם לוח עץ צבוע, שלא יראה מהצד הירדני. המשגר כוסה בארגז עץ שלא ימשוך את תשומת הלב של החיילים שהיו בעמדה בחדרים נפרדים.

ארגזי "מטעני כרוזים" הוצבו בכל עמדה, וכל שנשאר הוא להמתין לקבלת פקודה ולהפעיל אותם. החדר שבו הוצבו המשגר והמטען נסגר במנעול ולא נכנסו אליו אלא פעם בחודש בעת החלפת כוחות המילואים, לצורך מתן הסבר התואם את סיפור הכיסוי.

אחת לחודש הייתי עולה לירושלים, למחנה שנלר ולקו העירוני, ומדריך את מפקדי העמדות כיצד יש לפעול בעת קבלת פקודה להפעלת מטעני ה"כרוזים". בכדי למנוע הפעלה שגויה צרפנו הוראות הפעלה בכתב. ההוראות היו קצרות ופשוטות, ונכתב בהן מה על מפקד העמדה לעשות בכל שלב מקבלת פקודת הפעלה. הפעולות העיקריות היו:

*פתח את מנעול החדר.

*היכנס פנימה והורד את כיסוי העץ מהמשגר.

*פתח את מנעול ארגז העץ של מטען ה"כרוזים" .

*הוצא את המטען מהארגז (בעזרת 2 חיילים) והנח אותו בזהירות על מסילת השיגור.

*הרכב את לולאת הנצרה של מנגנון השמדה עצמית במקום המיועד על המשגר.

*עבור לחדר השני – ממנו מפעילים את המטען.

*בדוק תקינות כבל החשמל ורציפות הזרם בו בעזרת בודק רציפות מעגל זרם. בתום הבדיקה "קצר" את כבל החשמל על-ידי חיבור שני קצותיו.

*חזור לחדר המטען וחבר את שני קצות הכבל האחרים למגעים החשמליים של המנוע הרקטי.

*הוצא את הנצרה מהמרעום של המטען-החלול וממרעום השמדה-עצמית.

*הסר את מעטה העץ מהפתח הפונה לעמדת האויב.

*עזוב את החדר וסגור את הדלת.

*שחרר את קצוות הכבל החשמלי (שקוצרו קודם לכן) וחברן למחולל הזרם (פצץ מס' 10).

*סובב את ידית המחולל עם כיוון השעון והמטען יופעל.

 

אלו היו ההנחיות פשוטן כמשמען. למפקד העמדה לא היה מושג מה תהיה התגובה כאשר יסובב את מחולל הזרם, מה הוא ישמע בחדר בו הוא נמצא, ומה תהיה תוצאת הירי. שהרי מעולם לא חווה או תרגל ירי של מטען מסוג זה.

 

מטענים כאלו הוצבו מול 6 עמדות ירדניות:

  • בעמדת תורג'מן, ע"י שער מנדלבאום.
  • בעמדת שטיינמינץ.
  • בעמדת אריה.
  • בעמדת לולב.
  • ובעמדת הפינה, מול הר ציון.

(בעמדות תורג'מן הוצבו 2 מטענים מול 2 עמדות אויב שונות).

 

ביום ה-5 ביוני 1967, בשעות הבוקר, החל הצבא הירדני לירות לעבר אזרחים ובתי מגורים בחלק המערבי של העיר. בשעה 11:20 ניתנה הוראה למפקדי העמדות להפעיל את מטעני ה"כרוזים".

בשלב הזה אנחנו עוד לא היינו בירושלים, ובדיעבד התברר שגם לא היו זקוקים לנו. מפקדי העמדות פעלו במדויק על פי התרגולות שנקבעו מראש. התוצאות היו שכל 6 המטענים פעלו כשורה. לא היו אי-יורים או נפלים של רקטות שלא התפוצצו. כל המטענים פעלו ב-100 אחוזים. התוצאה הייתה שששת העמדות הירדניות נהרסו כליל וכל יושביהם נהרגו. החיילים שלנו לעומת זאת היו בהלם. מהרעש, האש והעשן שגרם המנוע הרקטי בעת מעופו. לקח להם הרבה זמן להתאושש ממה שחוו. מי שמכיר את האפקט שיוצר מנוע רקטי שפועל בתוך חדר סגור מבין את התופעה. זה דבר מפחיד ובעיקר כשאתה בחדר סמוך ואינך  מצפה לזאת.

בעמדה הירדנית הסמוכה לשער מנדלבאום היו מספר חיילים בפיקוד קצין. הקצין לא נהרג, ומאוחר יותר נלקח בשבי על ידי לוחמי צהל. לאחר המלחמה תוחקר ובעדותו סיפר כי דקות ספורות לפני הירי  יצא מהעמדה לשירותים במבנה סמוך, כאשר לפתע שמע קול רעש חזק במיוחד. כאשר חזר מצא שהעמדה שלו נעלמה ולא היה זכר לחיילים שלו. לשאלת החוקר מה לדעתו קרה? השיב "הפעילו נגד העמדה שלי מטען מיוחד שהוא כנראה שילוב של מטען-חלול מעורב בחומר גרעיני". כזו הייתה התוצאה – הרס מוחלט, מהעמדה לא נשארה אבן על אבן.

מצורפות מספר תמונות של עמדות ירדניות לאחר שנפגעו ונהרסו ממטעני "ל" כפי שצולמו מספר ימים לאחר המלחמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום השני למלחמה נקראתי לאג"מ חט' 16 ונאמר לי שעמדת "התריסים הצהובים" של הירדנים עדיין לא נכבשה. שאלו האם נוכל להגיע למקום ולהפעיל נגדה מטען "ל". את עמדת ה"תריסים הצהובים" באבו-טור הכרתי מצוין. מספר פעמים בעבר הוקפצנו על-ידי אג"מ מבצעים לאבו-טור עם מטען "ל" למקרה שהצבא הירדני יתנכל לסיור רגלי של צנחנים שעבר על דרך עפר בין עמדות הצדדים. לסקוב, אני ואחרים מה"חוליה" היינו נוסעים למקום כשמשה מצטרף עם טנדר או משאית עליהם הועמסו המשגר, ה"ל" וכל ציוד העזר הנוסף. היינו מגיעים לרחבת התצפית באבו-טור מחנים את הרכבים ומשם מעבירים ידנית לנקודת הירי את המשגר וכל השאר. להגיע לנקודת הירי היינו צריכים לרדת במדרגות שהובילו דרך קיוסק לממכר משקאות קלים ודברי מתיקה שונים בעיקר לתיירים.

גם הפעם נהגנו באותה דרך, הגענו עם טנדר עמוס לרחבת החניה באבו-טור והתכוונו לפרוק את הציוד ולהעבירו לנקודת הירי. אולם ברגע שעצרנו את הטנדר, פתחנו את הדלתות ויצאנו החוצה, נפתחה אש מעמדה ירדנית שלתומנו חשבנו שנכבשה יום קודם לכן. הירדנים עשו את שגיאת חייהם ובמקום לירות בנו ממרחק שלא עלה על 20 מטרים, החליטו לירות קודם ב-4 הגלגלים של הטנדר. כל הגלגלים נפגעו באחת ורעש יציאת האוויר ליווה אותנו במנוסתנו אל המדרגות המובילות לקיוסק. המקום המתאים להסתתר היה מאחורי מקרר גדול וארוך. בחוץ נשמעו עוד דקות ארוכות יריות לעבר הטנדר ובנס לא פגעו במטענים. כך הסתתרנו מספר שעות עד אשר כוח חי"ר של חט' 16 חיסל את יושבי העמדה הירדנית. מאחר והרבה לא נשאר לנו לעשות מלבד להסתתר מאחורי המקרר, נזכרתי שזה זמן רב שלא בא אוכל לפי. כולם היו מתוחים ועצבנים, ואילו אני פתחתי את המקרר ואכלתי מספר לא מוגבל של וופלות. גם שעות שינה לא צברנו בשבועות האחרונים, לכן לאחר שכבר לא יכולתי לאכול יותר נרדמתי. אינני יודע כמה זמן ישנתי, מה שזכור לי הוא שתוך כדי נמנום, יכולתי לשמוע את הירי מהעמדה הירדנית במרחק כ-20 מטר מאתנו, ויותר מאוחר ירי הרבה יותר מסיבי של כוחותינו, שלוו בצעקות בעברית, כשהגיעו לטהר את העמדה. משה לא הפסיק להתרוצץ במבנה ולהגיד "איך הוא יכול לישון עכשיו, עוד מעט יבואו הירדנים ויהרגו את כולנו והוא ישן". את בניין ה"תריסים הצהובים" טהרו חיילי חט' 16.

 

כאמור זהו פרק המספר את סיפורו של מטען "ל". בפרקים הבאים אכתוב על מטענים נוספים שפותחו ב"חולית לסקוב", וחלקם הופעלו בעת מלחמת ששת- הימים.

אלו הם פרקים חשובים שראוי שיישמרו במורשת חייל ההנדסה למען הדורות הבאים. זהו גם מקרה יוצא דופן של קבוצת אנשים שגם פיתחה אמל"ח וגם הפעילה אותם במלחמה.

במוזיאון גבעת התחמושת בירושלים הקמנו תצוגה של האמצעים בקנה מידה 1:1 שמלווים בסרט המסביר כל אמצעי בנפרד.

 

 

תצוגת אמל"ח במוזיאון גבעת התחמושת, שפותחו ביפת"ח

 

 

 

 


סכום

*לפיתוח אמל"ח דרושים זמן, ודרושים משאבים. רק מי שצופה קדימה בתבונה מעמיד לרשות הגורם המפתח את המשאבים הדרושים לפיתוח, ייצור, הצטיידות, ובמקרים ספציפיים גם הצבת האמל"ח בעמדות.

*רבים הביעו ספקות באשר לרעיון שהגה לסקוב, פיתוח רקטה בעל ראש קרבי דו-שלבי. אלו שהתנגדו גם הביעו זאת באמירה שהרעיון "אינו מחזיק מים", כפי שהתבטאו. לאחר המלחמה לא שמעתי, ולו אחד מהם, שהביע את "התנצלותו", וברך את לסקוב על תוצאות הפעולה של מטעני "ל".

בגין פיתוח, ייצור, הצטיידות והפעלת מטענים אלו, הוענק לתא"ל דוד לסקוב "פרס לבטחון ישראל".

  • אל"מ (מיל') יגאל מילוא שרת תחת פיקודו של דוד לסקוב כעוזרו בין השנים 1961 עד 1970.