יפת"ח

 

 

תושיה בחבלה - ה"זאבים" וה"מזלפים" במלחמת ההתשה אל"מ (מיל') יגאל מילוא *

 

לזכרו ולכבודו של תא"ל דוד לסקוב ז"ל, מבכירי קציני חיל ההנדסה מיום הקמתו, ולבטח המעוטר שבהם. מפקדי ומורה דרכי.

 

פתח דבר

 

יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה בפיקודו של תא"ל דוד לסקוב ז"ל הוקמה לאחר שנים של  פיתוח אמצעי לחימה מיוחדים. הפיתוח החל ביוזמתו של תא"ל לסקוב תוך ניצול רעיונותיו הפוריים והמקוריים. רבים מאמצעי הלחימה שפותחו והוגדרו תחילה "מיוחדים", הפכו ברבות השנים לאמל"ח תקני בחיל ההנדסה, וחלקם בשימוש עד עצם היום הזה.

עוד משנות החמישים, כאשר שימש דוד לסקוב כסגן קצין הנדסה ראשי במפקדת החייל, הוא יזם את פיתוחם של אמל"ח שונים, "בחולית לסקוב".  בסוף שנות השישים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוחלט בצה"ל לתקנן את היחידה – שנקראה מאז יפת"ח , יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה.

תחת שם זה, ובמסגרת חיל ההנדסה, פעלה היחידה עד שהוחלט בתחילת שנות השמונים להעבירה לכפיפות מקצועית של חיל החימוש.

 

רקע

חיל הנדסה מפעיל מטעני חבלה קונבנציונליים לפגיעה בתשתיות; להרס מבנים, מנהרות ועוד, בדרך כלל לחבלה מסוגים אלו משתמשים במטעני הדף, בעוד שלפגיעה בגשרים , עמודי חשמל, מסילות ברזל וכדומה, משתמשים במטעני ניתוק.

 

בתום מלחמת ששת הימים הייתה הרגשה כי הניצחון שהשגנו במלחמה הכריע אחת ולתמיד את שכנינו הערבים – מצרים, ירדן וסוריה – ומעתה נחיה בשקט לתקופה ארוכה. אולם מדינות ערב, שספגו מפלה ניצחת במלחמה זו, ובעיקר השפלה נוראה, לא יכלו להבליג לאורך זמן. ואומנם תקופה קצרה לאחר המלחמה, ולאחר שהתבצרנו לאורך קו תעלת סואץ בגבול מצרים, ולאורך נהר הירדן בגבול מדינת ירדן, החלו המצרים (בייעוץ צמוד של מומחים סוביטיים) להפגיז את המעוזים שנבנו על ידינו לאורך הקו. לאורך הירדן פעלו מסתננים של הפת"ח. הפגזות ארטילריה כבדה ומרגמות, הלכו ותכפו, וגם עוצמת האש הלכה וגדלה בהדרגה. נוצר מצב שמוצב ישראלי בודד ספג אלפי פגזים ביממה. מספר הנפגעים בקרב חיילינו עלה מידי יום, והיה ברור כי לא נוכל לעמוד בכך לאורך זמן. בחסות ההפגזות המסיביות חדרו חוליות קומנדו מצריים שארבו לסיורים בין המעוזים ובקווי תספוקת, וגרמו לכוחות צה"ל אבידות רבות. מלחמה זו כונתה "מלחמת ההתשה". בשלב זה נדרש חיל ההנדסה לתת מענה הגנתי הולם לעמדות ולבונקרים שבמעוזים. תא"ל לסקוב הסתייע בידע ובספרות רוסית והתאים נוסחאות לחישוב כמויות, סוגי חומרים, וגיאומטריה של שכפצי"ם ושכבלי"ם (שכבות פיצוץ ובלימה) שיגנו על המוצבים והחילים שבתוכם. תכנון ופיתוח השכפ"צ הינו נושא רחב ומרתק בפני עצמו שמחייב התייחסות נפרדת. 

בדומה למצרים, גם הירדנים לא טמנו את ידם בצלחת. גם הם  הפעילו חוליות מסתננים שגרמו הרג חיילים ואזרחים תמימים, בעיקר באיזור הערבה והבקעה, בחסות הפגזות חיפוי של הליגיון הירדני.

 

המצב שנוצר לאורך קו תעלת סואץ חייב מענה באש אך בעוצמה לא סטנדרטית. לא עוד תשובה בפצצות מרגמה וארטילריה, באלה לא היתה תועלת. מספר קני ארטילריה של המצרים היה גדול לאין שיעור מהכמות שהייתה לצה"ל. רק הפעלת מטוסים שיטילו פצצות אוויר בגדלים של רבע טון, וחצי טון, יכלו לתת מענה לבעיה שנוצרה. אולם הפעלת ח"א לא תמיד אושרה בשל הגנת נ.מ. צפופה, מזג אוויר מתאים,  וסיבות נוספות (מדיניות).

מפקד יפת"ח, תא"ל דוד לסקוב ז"ל, וצוותי הפיתוח של היחידה נדרשו למחשבה יוצרת ובלתי שיגרתית שתתן מענה לבעיה שנוצרה.

 

הפתרון שהגו היה פיתוח מטעני חבלה מועפים המכילים כמות גדולה מאוד של חומר נפץ, שיתפוצצו על מוצבי האויב, מפקדותיו, והערים המצריות לאורך התעלה – הערים סואץ, קנטרה, איסמעיליה ואחרות. מה שתמיד איפיין את יפת"ח, וכך גם במקרה זה, היה לתת מענה מהיר, בעל עוצמה ואפקטיביות מירביים תוך התבססות על מרכיבים קיימים מבלי להזדקק להשקעות בפיתוח של מרכיבים נדרשים. יחידת יפת"ח התמחתה במתן פתרונות הולמים בתקציבים סימליים.

 

 

מטעני "זאב" 500 ו-250 – מטעני חבלה מועפים

קבוצת הפתרונות הראשונה  שפותחה כמענה לבעיות בקו התעלה היו מטעני ה"זאבים". מטען מועף מטיפוס "זאב" 500, כלל את גוף המטען/הטיל, סנפירי ייצוב, מנוע רקטי 240 מ"מ, מרעום, משגר קל ונייד וכל אמצעי הבטיחות המתחייבים.

משקלו הכולל של המטען היה כ-500 ק"ג, מתוכם כ-250 ק"ג ט.נ.ט. יצוק. המנוע הרקטי היה של רקטות קטיושה 240 מ"מ רוסיות, שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים בגזרה המצרית והסורית. המרעום היה מרעום אוויר תקני. למרעום זה שני מצבי הפעלה, האחד מבוסס על הקשה (כלומר מיד בעת הפגיעה בקרקע), והשני לאחר השהיה של 0.1 שניה. המרעום כלל 3 נצרות שהקנו בטיחות למפעילים ואבטחת מסלול בעת מעוף הטיל.

על מנת להתרשם מאופיו להלן מספר פרטים טכניים עיקריים: אורך הטיל היה 2.75 מ', קוטר – 95 ס"מ. על מנת להוסיף ליציבות המסלול ודיוקו של הטיל הוספנו לו ארבעה סנפירים אשר חוברו אל טבעת החלקה שהיתה ממוקמת בזנבו. אותה טבעת אפשרה לטיל להסתובב באופן חופשי סביב צירו בעוד הכנפיים נשארו קבועות. המשגר נבנה מקונסטרוקצית פלדה קלת משקל, ונוחה להעברה ממקום למקום על-ידי 4 חיילים. המשגר  כלל בסיס מפולס וכן שיגור בזוית קבועה של 50 מעלות.

בנתונים אלו התקבל למעשה מטען חבלה מועף שהוא  רקטה/טיל קרקע – קרקע ששוגר בזוית קבועה של 50 מעלות לטווח קבוע של 1000 מטר. המשגר היה פשוט , נוח להצבה, פילוס והפעלה, ולא כלל אמצעי כינון ושינוי זוית. מחד גיסא, הדבר  חייב לתכנן ולקבוע את נקודת השיגור במרחק קבוע מהמטרה (1000 מ'). מאידך גיסא הוא מנע סיבוך בהפעלה וייקור של המערכת. המוצר הסופי היה פשוט וקל, נוח לתפעול, התבסס על אמצעים פשוטים, (תקניים ושלל), ולכן היה זול – תנאי כמעט הכרחי באותם הימים על מנת שיתקבל  על ידי גורמי צה"ל השונים כפתרון ישים.

 

 

מטען "זאב" 500 מוכן לירי

 

יעילותו של ה"זאב" היתה רבה מכל מה שהכרנו עד אז. מטען "זאב" 500 היה יעיל למטרת שטח של 200X200 מטרים – שהם 40 דונמים. בהפעלת המטען בהשהייה, התקבל מכתש בקוטר של 12 מטרים ובעומק של 5 מטרים, שיעילותו רבה כנגד עמדות ובונקרים מחופרים, בעוד שהפעלת המטען בהקשה, היתה יעילה במיוחד כנגד מטרות שטח, מבנים עיליים, מפקדות, רכבים ועוד.

יעילותו של מטען "זאב" הייתה כשל פצצת אוויר במשקל 500 ק"ג. לצורך השוואה, משקל ראש הנפץ של פצצת קטיושה 240 מ"מ הוא כ-25 ק"ג, מתוכם כ-12 ק"ג חנ"מ. יעילותה העיקרית מתקבלת כשהיא נורית במטח של מספר פצצות בו זמנית ובפיזור רחב. לעומת זאת, במטען ה"זאב" כמות חומר הנפץ גדולה בהרבה, עובדה המקבלת ביטוי ביעילותו. 

 

 

מטען "זאב" 500 במעופו

 

על מנת להשיג טווחים ארוכים יותר ולהגיע למטרות נוספות פותח מטען "זאב" 250. הוא דומה בעיקרו למטען ה"זאב" 500 אך משקלו  הכללי הוקטן ל-250 ק"ג. מטען זה הותאם למטרות שטח בקוטר של כ-30 מטרים, בעוד שטווח מעופו הוארך לטווח של 4,500 מטרים. יעילותו כשל פצצת אוויר במשקל 250  ק"ג.

 

לשני סוגי ה"זאבים" היה גם אפקט פסיכולוגי רב. במקרים רבים הפעלת מספר מטעני "זאב" לאורך קו התעלה או הירדן גרמו לאויב אבידות רבות והביאו להפסקה זמנית בהפצצות (על המעוזים) ובפעילות החבלנית בגיזרה הירדנית. הפעלת ה"זאבים" גרמה אפוא להשפעה טראומטית על האוייב וכתוצאה מכך, רק לאחר התאוששות של מספר ימים, הופעלו אלפי פגזי ארטילריה לעבר המקומות מהן נורו ה"זאבים", אעפ"י שאיש כבר לא היה בהם. עובדה זו נוצלה על ידינו, ומשגרי דמה מכוסים בברזנטים פוזרו במקומות שונים שמשכו אלפי פגזים, "שנחסכו" מהמעוזים המאוישים.

הישג ראוי לציון מיוחד הוא ירי של "זאב" 500 שנורה ב-8 ספטמבר 1968 לעבר מפקדה מצרית באיסמעליה גרם למותו של גנרל מצרי.

 

 

 

תצלום אוויר של המפקדה המצרית לפני ואחרי הפגיעה של ה"זאב" בו נהרג הרמטכ"ל המצרי

 

סה"כ יוצרו למעלה מ-1500 טילי "זאבים", משני הטיפוסים, מהם נורו בפעילויות מבצעיות שונות בכל הגזרות כ- 700 טילים. יתרת ה"זאבים" נורו בפעולות מאוחרות יותר אל מטרות בגזרה הלבנונית ועוד.

 

מטעני "מזלף" – מטעני חבלה מוטסים

 

מטעני "מזלף" – "מזלף" 500 ו"מזלף" 250, פותחו במטרה לגרום חבלה לגשרים שבעומק שטח האויב. הם הורכבו על מסוק במתלה מטען, ושוחררו מהמסוק תוך כדי רחוף מעל המטרה. ה"מזלפים" הופעלו אוטומטית לאחר שהמטען הונח על המטרה (הגשר)  ובעת שהמסוק התרחק תוך טיסה ממנה.

במצרים נבחרו שתי מטרות – הגשר שעל סכר נג'ע-חמדי (ומכלול של כביש) ומסילת ברזל על גשר החוצה את הנילוס ליד קינא.

בירדן נבחרו שתי מטרות על כביש עמאן-עקבה; גשרים אשר שמשו למעבר רכבים ורכבות.

 

מבנהו של מטען "מזלף"  500 היה מבוסס על גוף פלדה בצורת גליל, שתחתיתו בנויה כמטען חלול כיפתי. בחלקו העליון ומצידיו של גוף הפלדה הותקנו מתקני תפיסה למסוק ולמערכת השחרור של מתלה המטען. חלקו העליון של המטען היה בנוי בצורה גאומטרית המתאימה לפרופיל החיצוני של המסוק אליו הוצמד בעת הטיסה. בחלקו העליון של המטען נמצאה מערכת ההפעלה האוטומטית. הפעלת המטען נעשתה בהשהיה של 5 דקות מרגע שהמסוק הניח ושחרר את המטען על המטרה, והמריא. בעת ההמראה משך המסוק  שני מנגנוני חיכוך המפעילים פתילי השהיה מסודרים בצורת ספירלה. בתום ההשהיה הפעילו  שני נפצים מטען רגיש שהפעיל את המטען העיקרי – מה שמכונה בשפה המקצועית שרשרת ניפוץ.

 

המשקל הכולל של המטען היה 550 ק"ג מתוכם 480 ק"ג ט.נ.ט יצוק. קוטרו של המטען 90 ס"מ וגובהו 55 ס"מ.

 

 

מטען "מזלף" 500 – מראה כללי

 

מטען "מזלף" 250 – דומה למטען "מזלף" 500 אך נבדל ממנו במשקל, (משקל כללי 300 ק"ג), ובתכולת חומר הנפץ (משקל חומר הנפץ 250 ק"ג). בשל הגאומטריה ומשקלו הוא איפשר נשיאת 2 מטענים , אחד על גבי השני, וכן את הנחתם בשתי מטרות נפרדות.

מטעני ה"מזלף" נישאו על ידי מסוקי סופר-פרלון או בל 205.

 

 

 

 

פיתוח והוכחת יכולת מבצעית

 

למיטב ידיעתנו, עד אז לא פותחו בארץ מטעני חבלה בתצורה ובסדר גודל כזה. לצורך ניסוי ואימות תוצאות נדרשנו  ל"מטרה אמיתית". לצורך כך נבחר על ידי אג"מ מבצעים שבמטכ"ל גשר בנוי אבן על הדרך הישנה המובילה מירושלים ליריחו. באישון הליל ובחסות החשכה יצאנו למקום המיועד עם מטען "מזלף" 500. הצבנו את המטען, הפעלנו את מערכת ההשהיה והתרחקנו למקום בטוח. נשמע פיצוץ עז, וכשחזרנו לגשר לא נמצא זכר לכל קטע הכביש והגשר. דיווחנו על התוצאות לאג"מ מבצעים ועוד באותו לילה הוחלט, באישור שר הבטחון, משה דיין, להתכונן לביצוע המשימה על גשרים במצרים.

 

גשר/סכר  נג'ע-חמדי – הינו גשר  על הנילוס, בנוי אבן עם מילוי בטון. אורכו 825 מטרים, רוחבו 20 מטרים וגובהו כ-6 מטר.

גשר כביש ומסילת ברזל ליד קינא בנוי מבטון מזוין, אורכו 710 מטרים, רוחבו 15 מטרים.

 

לכל הדעות, היו שתי המטרות "מכובדות" וגדולות בהרבה מהמטרה ה"חיה" שהושמדה בניסוי ה"חי". נדרשה החלטה אמיצה של מקבלי ההחלטות – רמ"ח מבצעים, ר' אג"מ, מפקד ח"א, הרמטכ"ל ושר הבטחון - כמו כן נדרשה  תעוזה ואומץ לב בלתי רגילים של הטייסים, חיים ונחמיה, וצוותי המטוסים, שכן על מנת לבצע את המשימה, הם נדרשו לחדור לעומק שטח האויב בואך קהיר, דרך איזורים מרופדים בסוללות טילים ואש נ.מ.

 

מבצע "הלם" – הביצוע

 

בליל 31 אוקטובר 1968, במבצע "הלם" הופעלו המטענים על שני הגשרים. היתה זו פעולה נועזת במושגים של אותם ימים, שבהם נוסתה טקטיקת לחימה חדשה, שנועדה להעתיק את המלחמה מגזרת התעלה אל מטרות רגישות וכואבות בעומק השטח המצרי, על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות במצרים (ויועציהם הסובייטים) למתן את פעילותם לאורך תעלת סואץ.

מבצע "הלם" נחלק לשלושה מוקדי פעילות שונים: הנחתת כוחות צנחנים לחבלה בתחנת הכוח בנג'ע-חמדי, מרחק 230 ק"מ מסכר אסואן, חבלה בגשר קינא וחבלה בסכר נג'ע-חמדי, שלאורך נהר הנילוס. ביום המבצע , בשעה 19:07, הועמס כוח הצנחנים, בפיקודו של סרן מתן, על מסוקי סופר-פרלון, בדרכו לתחנת הכוח בנג'ע-חמדי.

בשעה 20:17 המריאו שני מסוקים נוספים בדרכם לגשר קינא וסכר נג'ע-חמדי. "זה היה מדהים לראות דבר כל-כך גדול", העיד נחמיה קברניט אחד המסוקים, את גשר קינא, שאורכו כ-700 מטר. "הגענו לגשר, נעמדנו מעליו בריחוף, כשתושבי העיר קינא מביטים בנו. הורדנו לאט-לאט את חומר הנפץ אל הגשר, ולאחר מכן הסתובבנו ב-180 מעלות ופנינו חזרה הביתה. בדיוק 5 דקות אחרי זה היה פיצוץ אדיר, ועם הפיצוץ הזה כל עמק הנילוס כבה".

במקביל, מסוק נוסף הניח את ה"מזלף" על גשר נג'ע-חמדי. אנשים ומכוניות שהיו באותה שעה על הגשר נסו בבהלה. הפיצוץ ארע בדיוק בשעת ה-ש' המתוכננת: 21:55. חמש דקות מאוחר יותר נשמע פיצוץ נוסף, ותחנת הכוח בנג'ע-חמדי עלתה בלהבות".

 

תוצאות הפיצוץ היו קטלניות מבחינת האויב. בגשר על סכר נג'ע-חמדי נפרצה מסעת (חלק הגשר עליו נעים הרכבים) הגשר לכל עוביה, בשטח של 6X9 מטרים. כמו כן נפגע ראש נציב (עמוד תומך מרכזי) גשר עיקרי וכן ניזוקה המסעה בצדו הצפוני של הסכר בשטח של 6X6 מטרים. התנועה על הגשר הופסקה למשך 6 שבועות. פגיעה קשה  זו במטרה עיקרית ורגישה בלב שטח האויב, בבטן הרכה שלו, הממה את האויב המצרי על   כל המשתמע מכך.

גשר הכביש ומסילת הברזל ליד קינא נפגעו קשות במפתח המערבי. בקרבת נציב הגשר נפערה פירצה שחדרה את כל עובי הגשר בגודל 2X2 מטרים וכן נותקה וחובלה קשות מסילת הברזל. התנועה על הגשר הופסקה והתיקונים ארכו שבועיים.

למותר לציין שהמצרים עבדו יומם ולילה לתקן את שני הגשרים ולסלק מהר ככל האפשר את החרפה מעיני התושבים.

 

מראה גשר נג'ע חמדי לאחר פגיעה

 

בתחנת הכוח נהרסו חמישה שנאים ועוד שלושה נפגעו קשה. הנזק גרם למחסור בחשמל ברדיוס של 300 קילומטר. כמו כן, נפגעו מתקנים השייכים לתחנת המיתוג הראשית, דבר שגרם להפסקה בהזרמת החשמל לקהיר.

צמרת השלטון המצרי הוכתה בהלם, וחזית התעלה שקטה לתקופה של כארבע חודשים.

 

לקראת ביצוע הפעולה התקשר אלי רב סרן מנחם (לימים האלוף מנחם עינן) ראש זירת דרום באג"מ/מבצעים והודיע שלסקוב ואני נקראים להצטרף לחפ"ק  בפיקודו של ר' אג"מ האלוף עזר ויצמן ולטוס במטוסו לסיני.

כשהגענו למקום חברו אלינו המסוקים ומטעני ה"מזלף" לצורך חימושם. אני זוכר את המתח על פניו של תא"ל לסקוב בעת שחימשתי את ה"מזלפים". היה מקובל, שכאשר חבלן חומש מטען חבלה הוא חייב לעשות זאת לבדו שמה יקרה משהו. לסקוב לא היה מוכן לעזוב אותי לרגע. הוא היה על ידי,  הסתובב סביבי, לא העיר, לא אמר מילה,  רק פזל מפעם לפעם לראות שהכל נעשה במקצועיות המתחייבת.

 

בתום העבודה ולאחר שהמסוקים החמושים המריאו ליעדם קרא לי ראש אג"מ ואמר "קצין צעיר, זה יעבוד ?" עניתי לו "מאה אחוז". ואז הוא אמר "תשמע, אם זה לא יעבוד קח לך כובע סומבררו (כובע קש מקסיקני רחב שוליים), תתחיל ללכת לכיוון הים האדום ואל תעצור עד אשר הכובע יצוף במים... ". כולם צחקו.  היחיד שהחוויר היה לסקוב.

כאשר דיווחו הטייסים שהמטענים שוחררו בהצלחה מעל המטרות, למעשה החלו 5 דקות של פעולת ההשהיה עד לפיצוץ. לא אגזים אם אומר  שהיו אלה 5 דקות שנראו לכולם כנצח. כאשר דיווחו הטייסים שהמטענים התפוצצו, הראשון על גשר נג'ע-חמדי וכעבור דקות ספורות המטען השני על גשר קינא, השתחררו באחת כל הלחץ והמתח. כולם ברכו את לסקוב בחום אך הוא לא התפעל יותר מידי. הוא נגש אלי , לא אמר מילה רק חבק אותי, ואני בדחילו ורחימו (ביראה ואהבה) שמתי את ידי סביב מותניו, וכך עמדנו מספר שניות מבלי אמרנו מילה זה לזה.

לאחר מבצע "הלם", בתאריך 3 נובמבר 1968, שלח הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב לקצין הנדסה ראשי את המכתב הבא,

 

להלן ציטוט המכתב:

 

עבור: אל"מ א. קליין, קהנ"ר

 

הנדון: מבצע "הלם" – הערכה

 

תכנונו ובצועו של "המזלף" איפשר, ללא ספק, את הצלחתו של מבצע "הלם" בליל 31 אוק' 68.

המעוף, המסירות, הידע, הדמיון הפורה ומעל לכל הנכונות והרצון הרב שהושקעו בהכנת ה"מזלף" ע"י כל גורמי חה"נ שהשקיעו בכך שעות וימים רבים של עבודה מפרכת, הם הם שאפשרו ל-צה"ל את הביצוע.

ועל כך, הערכתי נתונה לך ולכל קציניך וחיליך שעסקו בנושא.

 

                                                                   חיים בר-לב רב-אלוף

 

                                                                   ראש   המטה   הכללי

סוף ציטוט

 

 

בליל 2 דצמבר 1968, במבצע "אירון" הופעלו "מזלפים" בירדן ופוצצו 2 גשרים - גשר כביש על כביש עמאן-עקבה וגשר מסילת ברזל. התוצאות היו הרסניות והוציאו את הכביש ומסילת הברזל מכלל פעולה לזמן ארוך.

מראה גשר רכבת בירדן לאחר פגיעה

 

אחרית דבר

תרומתם היחסית של אמצעי חבלה איכותיים מסוג זה ואחרים, שתוכננו והופעלו על ידי חיל ההנדסה בשיתוף חילות וזרועות צה"ל האחרים, הביאו לנצחונה של ישראל במלחמת ההתשה. 

 

 

בגין פיתוח, ייצור, הצטיידות והפעלת מטענים אלו ואחרים העניקה הועדה "לפרס בטחון ישראל" צייון לשבח לתא"ל דוד לסקוב וצוות הפיתוח של יפת"ח.

 

אל"מ (מיל') יגאל מילוא שרת תחת פיקודו של דוד לסקוב כעוזרו בין השנים 1961 עד 1970.